זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

מהנשיקות ונבהלתי ממנות המזון שהביאו. שאלתי את אמי “האם נעשינו כל כך מסכנים שצריך להביא לנו אוכל?” לא הכרתי את מנהגי האבלות ולא היה מי שיתפנה להסביר לי. עד היום אני מפחדת מנשיקות מיותרות, ובמפגשים משפחתיים, במיוחד כשנפרדים, כל אחד נותן נשיקה בתורו ובליבי אני חוששת פן יחזור מישהו לנשיקה נוספת. “מענטש טראַכט און גאָט לאַכט” - האדם מתכנן ואלוהים צוחק. בתום השבעה חזרה אמי לעבודתה כמנהלת חשבונות במשרדי איחוד הקבוצות והקיבוצים, אחי חזר לטכניון בחיפה ואני לבית הספר. ענן של עצבות ירד על הבית. הרגשתי מחנק ואחד מחבריי הציע שנלך לסרט. ימי 30 ביקשתי את רשותה של אמי אך היא סירבה, כיוון שטרם מלאו האבל. אמי לא הייתה קרובה לדת אך אבלה היה כבד וגם החשש מפני “מה יאמרו ...”. ענן האבל הסמיך המשיך להאפיל על הבית במשך תקופה ארוכה, והשפיע על כולנו. לא היה קל להתמודד עם המצב החדש ולחזור לשיגרת החיים. הגיע שלב בו אמא ואני הבנו שצריך לפנות את הבגדים של אבא. היה זה מהלך לא פשוט נפשית ופיזית. טיפסתי על סולם ועליתי לבוידם, שנקרא גם אינטרסול (מדובר במחסן פנימי שנבנה מתחת לתקרה כחלק מהבית). השתחלתי לכוך, ושלפתי משם את הבגדים המאופסנים והנעליים האורטופדיות הגבוהות שכה סימלו את אבא. שנת הלימודים בכיתה י’ הסתיימה והייתי צריכה לבחור מגמת לימודים לבגרות. ציפיתי להתקבל למגמה הביולוגית, שדרשה ציונים גבוהים. עמדתי בכל הדרישות למעט באנגלית. לא הצטיינתי באנגלית ואחרי תקופת האבל לא הייתי מסוגלת לגשת לבחינת סיום השנה. קיבלתי ציון שלילי מהמורה לאנגלית שהייתה גם מחנכת הכיתה. במשך זמן רב כעסתי על חוסר הרגישות של המורה, אך כעבור שנים הבנתי שבמהלך זה הצעידה אותי קדימה לרכישת השפה. במהלך חופשת הקיץ קיבלתי שיעורי עזר באנגלית, וזה היה הבילוי שלי. אני

51

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025