זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

זוכרת שהלכתי שפופת ראש לשיעור הפרטי וחוזרת הביתה מבלי לראות דבר סביבי. פעם נתקלתי ברחוב בקרוב משפחה, כיוון שלא הרמתי את עיניי, שהיו נעוצות במדרכה. הוא מיהר להעיר את תשומת ליבה של אמי למצבי, ובכך גם עורר אותה לחזור לחיים, לצאת מאבלה, ולשמש כאם וכראש המשפחה. מקומו של אבא בראש שולחן האוכל המשפחתי נותר ריק. אמי עשתה לה הרגל להניח על כסאו את תיקה וחפציה, ובכך מנעה את האפשרות שנים, 12 לשבת על הכסא, שנותר כך עד שעזבה את הבית. גם בחלוף כשהתחברה לגבר שעבר לגור עמה, ואני כבר נשואה ומחוץ לבית, אסור היה לו לשבת על “הכסא של אבא”. 45 , המשיכה לנהל את משק הבית ואמי, בת ה- 67 סבתא, שהייתה כבת חזרה לעבודתה. כלפי חוץ הכל נראה תקין וכאילו החיים ממשיכים. רק מי שקירב את מבטו יכול היה לראות שהדרך ליציאה מהמשבר עדיין ארוכה. אמא אכן חזרה לעבודתה, אך בדרכה הביתה נהגה להיכנס לקולנוע “גת” ולצפות בסרט, לעיתים אפילו בשניים. כששבה הביתה לא זכרה אפילו לשחזר מה ראתה ובאיזה סרט צפתה. מן הסתם הייתה זו הדרך הייחודית שלה להתמודד עם השבר והאובדן שחוותה. עבר זמן לא קצר עד שאמא התחזקה ותפסה את מקומה כראש המשפחה. מאישה פאסיבית לצד בעלה ואמה, החלה בלית ברירה לטפל בענייני הכספים. היא השקיעה בחוכמה מחסכונותיה המעטים ומכספי הפיצויים שנתקבלו אחרי מותו של אבי, ועשתה חיל. היא עמדה על רגליה והמצב הכלכלי בבית אפילו השתפר. אחי שלמד בטכניון נהג להשתמש ברכב שהותיר אבא, לצורך ושלא לצורך. בעזרת אחד מחברי המשפחה קיבלה אמא החלטה לא קלה והאוטו נמכר. בכך חסכה בהוצאות ואחי חזר ללימודים ביתר רצינות. היא התנהגה כלביאה והייתה גאה בהישגיה ובצדק! סבתא מאמא המשיכה לשמש לה כמשענת וכתומכת שקטה. אני שקעתי בלימודיי בכיתה י”א במגמה הביולוגית, הזמן פעל לטובתנו והחיים חזרו אט-אט למסלולם הבריא.

52