זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

רגיש – שנתיים בלבד לאחר מותו של אבי. הרגשתי תחושת אחריות כלפי אמי וסבתי, וידעתי שהקירבה שלי לבית תקל עליהן. תפקידי היה לשלם לאנשי המילואים שהוצבו ברחובות ובפתחי מוסדות ציבור, לשמור מפני לירות 26.70 פלסטינים מהשטחים מחשש שיבצעו פיגועים. שכרם היה לשבועיים. עזרו לי במילוי תפקידי מילואימניקים בעלי מקצוע בתחום הכספי ואני הייתי הממונה והמפקחת עליהם. הרגשתי נבוכה במיוחד מהצורך לפקח על גברים מבוגרים ממני, שהזכירו לי את אבי. התחבאתי מאחורי התפקיד והמדים. כולם נראו לי מבוגרים וידענים, ואני הרגשתי קטנה למולם. את הטפסים שזימנו אותי לקורס הקצונה מצאתי בפח האשפה של הרס”ר, שניהל את משרדי המפקדה. הוא מנע ממני לצאת לקורס שאמור היה לקדם אותי, אך לגרום לי לעזוב את התפקיד. התאכזבתי וכעסתי אך לא היה בכוחי לשנות את הדברים. לאחר שירותי הצבאי התקבלתי ללימודים באוניברסיטת תל אביב. סיימתי תואר ראשון בעבודה סוציאלית ובחוג לסוציולוגיה. אני מרגישה שהוסללתי למקצוע העבודה הסוציאלית, כבר מילדותי. בביתי זה נחשב כמקצוע ערכי שטמונה בו עזרה לבני אדם. המסר לא נאמר במילים מפורשות אך העידוד והערכה לבחירתי ניכרו היטב. בבחירה זו ויתרתי על מסלול קידום שהובטח לי בבנק דיסקונט. עבדתי בבנק כשישה חודשים בתפקיד משמעותי לאותם הימים – קופאית יחידה בסניף גדול, וכל זאת בתקופה שבין שחרורי מהצבא לתחילת הלימודים. באותו קיץ הכרתי את גדעון, שהפך לבעלי כעבור כשנה וחצי. הוזמנתי למסיבה וגם גדעון וחברו הטוב גרשון היו בין המוזמנים. כשחזרתי מהמסיבה שאלה אותי אימי אם נהניתי, שיתפתי אותה בחוויות והוספתי “היה שם אחד ש...” והאחד הזה הפך להיות חברי לחיים, אב ילדיי ושותף שנים. 30 לנכדים שנולדו אחרי למעלה מ אמי עבדה עוד שנים רבות עד יציאתה לגמלאות, אחי סיים את לימודיו

54