זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

לפי הסיפור שהתגלגל במשפחה, ריכרד שמע בעצתו של ערבי זקן ממנו קנה ירקות, שאמר לו כי אמנם החיים ללא ילדים הם זהב, אך הזיקנה קשה ובודדת. לעומת זאת בעוד החיים עם ילדים הם קשים, הזקנה טובה הביאו לעולם את בנם 1947 יותר. בני הזוג שינו את השקפתם ובקיץ יחידם גדעון. , בתקופת הצנע בארץ, קיבל 20 בתחילת שנות החמישים של המאה ה ריכרד הצעה מחברה אמריקאית לעבור עם המשפחה לארה”ב לעבוד בחברה לייצור מאזניים, בהבטחה לקבל גרין קארד (כרטיס עבודה) ותנאי שכר טובים. אך ריכרד ולוטה החליטו שלא לעזוב את הארץ ולא לחיות בין הגויים. הם גידלו את תינוקם בצניעות, כפי שחיו. חיים ספרטניים של מאבק יום יומי על פרנסה ושמירת הערכים שרכשו בבית הוריהם. לוטה, שלמדה עברית רק דרך קשריה עם הסביבה וריכרד שעבד בבית, דיברו עם הילד גרמנית בלבד. לוטה העריכה את הביטחון שמקנה בית שנטוע על קרקע, כפי שזכרה מימי ילדותה, ועמלה קשות כדי לרכוש עבור משפחתה הקטנה אדמה שעליה יבנו בית משלהם. הם הרחיקו עד “הצפון הרחוק” של תל

אביב, סמוך לירקון, באיזור לא סלול שנקרא “הצפון של התימנים”. שם ברחוב עמוס קנו חלקת אדמה קטנה ובנו עליה בית צנוע בן שלושה חדרים. למעלה שנים חיו בבית ללא 10 מ טיח, משום שהקפידו לא להוציא יותר כסף ממה שהיה בידם. זו הייתה רוח התקופה – חיים ממה שיש ללא הלוואות או משכנתאות.

80