זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

אחד החדרים שימש כחדר עבודה של ריכרד, בו עבד לבוש כפועל בבגדי עבודה כחולים. הוא שקד על בניית מאזניים עדינים לשימוש במעבדות ולשקילת יהלומים. לוטה סייעה לו והייתה אחראית לבניית משקלות זעירות ששימשו לאיזון בעת השקילה. היא הייתה גם אחראית על ניהול הקשרים עם הלקוחות, ברובם אנשי עסקים דוברי גרמנית, ומיעוטם דוברי עברית. הוא נחשב למומחה בתחומו, ובעל מוניטין שהשיג באמצעות מקצועיותו והגינותו. הוא נותר ספון בחדרו, ובפעמים הנדירות שהגיח ממנו נהג לספר בהנאה בדיחה על בן גוריון, שפגש ייקה ושאל אותו: “אתה לא מתבייש שאתה לא יודע עברית? והייקה השיב: קל יותר להתבייש מאשר ללמוד עברית.” את גדעון הקטן חינכו בנוקשות, לפי תפיסת עולמם. אבא ריכרד, בוגר חינוך קפדני, השקיע מאמצים בפיתוח עצמאותו של הילד ודבקותו במטרה. באחד הטיולים בעיר, טיפס גדעון על גדר אבן בעידודו של האב הגאה. אך משביקש הפעוט לרדת מהגדר והושיט את זרועותיו כלפי אביו, התעקש האב שיעשה זאת בכוחות עצמו, כפי שנהג כשטיפס מעלה. זרם הדמעות הממושך לא עזר לפעוט שעמד על הגדר ומירר בבכי. עקרונות חינוך זה נתנו אותותיהם בגדעון למשך שנים ארוכות. גם ביחסו לעצמו היה דרשני וקפדן, לא עיגל פינות ולא סלח על טעויות קטנות כגדולות. גם בחינוך ילדיו ציפה למשמעת ולהתנהגות נאותה במושגים שלו. הבית היה שקט. אבא, אמא וילד. לא היו חברים או אורחים שיפרו את סדרי הבית. במוצאי שבתות נהגה המשפחה הקטנה לצאת לאחד מבתי הקפה שהיו פזורים על הטיילת של תל אביב, “קפה פילץ”, “קפה גינתי” ואחרים בהם ישבו והאזינו שלושתם למוסיקה הקלאסית שנוגנה על פטיפון או על ידי נגנים מתחלפים. מלכי השולחן בביתם היו השניצל וסלט תפוחי האדמה במיונז. המיונז לא ניקנה “חס וחלילה” אלא היה תוצרת בית. ריכרד היה האחראי על בחישת

81

1875

1900

1925

1950

1975

2000

2025