זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן

ביהוד. כשלוש שנים נהנה מנכדיו, למרות שלא דיבר עברית עד יום מותו. הילדים אהבו אותו וליאורה נהגה לשבת עליו, כששכב רוב היום במיטה, וללמוד ממנו לספור בגרמנית. גם אני שביליתי עמו בבית ברוב שעות היום, למדתי לשוחח עמו בבליל שהיה מורכב מיידיש וגרמנית, שתי , ונכדו השלישי צור, נקרא 1984 שפות בהן לא שלטתי. הוא נפטר בשנת על שמו. מזוג למשפחה ונקרא כך על שם אבי. הוא 1974 בפברואר 14 בננו הבכור אביעד נולד ב היה תינוק יפה בעל פלומת שיער ג’ינג’ית, לא בכיין במיוחד, דבר שעוד לא ידענו להעריך. הלידה הייתה קשה והימים שלאחריה הביאו עימם את כאבי הגב, איתם אני מתמודדת עד היום. חוויית החיים עם תינוק בן יומו הייתה מרגשת ולא פשוטה. לפניו לא הייתה לי ההזדמנות לראות ולהחזיק תינוק כה קטן. אביעד-עדי לימד את גדעון ואותי להיות הורים. הוא שלימד אותנו להקשיב ולהתחשב ולראות בצרכיו הקודמים לצרכינו. בגאווה גדולה טיילתי עמו בעגלה ואף הלכתי איתו לשחות ולהשוויץ בקרב חבריי בבריכה של האוניברסיטה. כעבור מספר חודשים, כשבטני לא חזרה והצטמקה כפי שציפיתי, פניתי לרופא לבדיקה שגילתה שאני כבר “ממולאת” בילד נוסף, “גפליטע” בלשון התרחבה המשפחה פעם נוספת 1975 במרץ 30 היידיש של הרופא. ב וזכינו בליאורה המתוקה. במאמציו לקרוא בשמה הצליח עדי הגדול בן השנה וחודש לומר “אוֹ-וָוה “ ומאז כך נקראה גם בפינו. הלידות הצפופות אילצו אותי לצאת לשנת חופשה מעבודתי בבית החולים, כדי להקדיש את זמני לגידול התינוקות. הייתה זו שנה קשה ומאתגרת. גרנו בקומה שלישית, ללא מעלית כמובן, וכל יציאה מהבית חייבה התארגנות לוגיסטית מפרכת עם בקבוקים, כובעים, נשנושים ושאר ציוד הכרחי. את הדרך חזרה הביתה ניצלתי לקניות דחופות וחזרתי עמוסה בסלים, חבילות ושני קטנטנים שצריך היה לשאת על הידיים. איך

84