זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן
ומנטלית. כיוון שהבית היה גדול בהרבה מהדירה שעזבנו, המציא עדי בן השנתיים משחק מאתגר – לזרוק חפץ במסדרון הארוך ולרוץ רחוק רחוק כדי לתפוס אותו. גדעון עבד אז בתעשייה האווירית ביהוד ואני המשכתי בתל השומר. אז גם למדתי נהיגה, ובמהלך השיעורים ישבו שני הזאטוטים שלי בספסל האחורי, כשהם אפילו אינם קשורים. איש לא הכיר אז את חגורות הבטיחות. היום כשאני נזכרת וחושבת על גודל הסכנה – אוחזת בי חלחלה.
הזמן חלף במהירות, הילדים גדלו, והשתלבו במערכת החינוך ביהוד. הם למדו בבית הספר היסודי ובתיכון המקומי ושניהם סיימו בגרות במגמה הריאלית. גדעון ואני המשכנו ללמוד לתארים מתקדמים, גדעון המשיך בפיסיקה באוניברסיטת תל אביב ואני בעבודה הסוציאלית בבר אילן. לא היה פשוט ללמוד בלילות אחרי יום ארוך של עבודה בבית החולים והשקעה בילדים. בנוסף ליווינו את הורינו בסוף ימיהם, מטלה סבוכה ומאתגרת. לוטה (לאה), אימו של גדעון נפטרה ארבעה חודשים אחרי לידתה של ליאורה. למרות שהייתה עדיין בחיים קראנו לליאורה על שמה. זה לא דובר, אך ברור לי שהייתה מודעת לכך. מאמא נפטרה גם היא באותה התקופה. הבאנו לעולם 1983 בפברואר 8 הגדלנו את הבית, בנינו קומה נוספת, וב את צור, צעיר ילדינו הקרוי על שם סבא ריכרד-ריצ’רד. הוא היה תינוק
86
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online