זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן
האוכל לשולחן בתוך סיר. זו הייתה מסורת שטמנה בתוכה לחץ לא קטן. ההיערכות המיוחדת לפסח החלה כבר עם צאת חג הפורים. מי יבוא וחייב להגיע, מי לא יכול השנה, מה שגרם לקושי שלא דובר ולעיתים גרר עמו גם היעלבויות וכעסים. השנים עשו את שלהן, המשפחה גדלה והסתעפה. משה אחי נפטר, גם אמנו הלכה לעולמה ואני התגמשתי. כיום מותר להיעדר מארוחות שבת ואפשר לחגוג במסגרת אחרת, והשמיים לא נופלים. ילדיי ראו בישיבה המשותפת סביב השולחן הזדמנות לשיחה ואני ראיתי בה מפגש משפחתי והזדמנות חינוכית. הקטנים אכלו בנימוס וידעו להשתמש בסכו”ם כנסיכי כתר. בדיחה משפחתית גרסה, שהכללים נשמרים באדיקות כיוון שמלכת אנגליה עשויה להפתיע ולעמוד בפתח בכל רגע. מאז נכנסו ההשפעות הזרות והכללים השתנו. השהות בהודו צמצמה את השימוש בסכו”ם לכף בלבד, והישיבה המסודרת והמקובלת אל שולחן האוכל השתנתה כשאחת הברכיים הופיעה לפתע בגובה השולחן. גם המשפחות עמן נקשרנו בקשרי נישואים הביאו עימן הרגלים אחרים ששינו את הגינונים וההרגלים. אני עדיין מנסה להיאחז בשולי ההרגלים הנושנים, חולמת על ילדים בעלי מיומנות בשימוש בסכין ומזלג, אך משתדלת להתגמש. אני הולכת
93
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online