זיכרונות על מפה לבנה / שונמית (נמי) דותן
“רגע, זה למנה הראשונה וזה לשנייה”. לא עזר לי. הכל הוגש לשולחן בבת אחת בידי אלה שנחפזו לעזור לי. היה צפוף במרכז השולחן ובלגן אחד גדול. מיהרתי לקום כדי לדאוג לכל אחד ולהגיש לו כרצונו. אך אז שמעתי, כרגיל, מעין פקודה – “אמא שבי!” ישבתי. כולם אכלו לשובע ובהנאה. צעיר נכדי אורן בן הארבע קרא פתאום “אבל אני רוצה קינוח!”. ישבתי לרגע והבטתי סביבי, חשתי עייפות מהולה בנחת, ואמרתי: “כמה אתם משמחים אותי כך, כשהכל צפוף וקרוב.” בעבר סדר המנות נשמר, אך היינו מעטים סביב השולחן. היום אני מקבלת באהבה את אי הסדר, שבא בעיסקת חבילה עם משפחה גדולה ואוהבת, שעוזרת לי להתגבר על הצער בהיזכרי באלה שכבר לא איתנו. חשבתי לעצמי בשמחה, שלקראת החג הבא אצטרך לקנות שולחן חדש, גדול יותר, שיכיל את כולנו ברווחה.
99
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online