מנְשַ – חיים שלנו - סיפור חייו של מנשה מועלם

אינתה עומרי

מְנַש – חיים שלנו סיפור חייו של מנשה מועלם

, إنْتَ عُْرِي אינתה עומרי

מְנַש – חיים שלנו 2018-1952 , סיפור חייו של מנשה מועלם כ״ח בחשוון תשי"ג – ח׳ סיוון תשע״ח

2

פתיחה

, ח‘ בסיוון תשע״ח, הבאנו את מנשה שלנו למנוחת עולמים בבית 22.5.2018־ ב העלמין מנוחת עולם בנתניה. מנשה האיר את חיי כולנו, משפחה וחברים, באור שכולו טוב, שמחת חיים, חוכמה, נתינה ואהבה. הוא ממשיך להאיר את חיינו גם עכשיו, במורשת שהשאיר אחריו. בחלוף הזמן, הבנו שאת האור הזה צריך להעביר הלאה, לדורות הבאים של משפחתנו, המשפחה שהייתה הדבר החשוב ביותר בחייו. ניסינו לאסוף סיפורים מכל מקור אפשרי, מכל האנשים שהיו קרובים ואהובים עליו, ושחלקו איתו פרקי חיים, תקופות ואירועים. מנשה היה הבטחה גדולה מרגע היוולדו. הוא היה זר של כישרונות, יכולות, תבונה, רגישות והומור. מסיפור חייו עולה שהוא מימש את כל ההבטחות. הוא השאיר בלבנו ובעולמנו חותם מיוחד. הסיפור הזה הוא שלו, הוא של המשפחה, הוא של כולנו, ודרכו ימשיך מנש להיות חלק ממשפחתנו גם לדורות הבאים.

באהבה ובגעגוע אין קץ המשפחה

3

, إنْتَ عُْرِي

1 שער

מילדות עד חתונה

7

2 שער

זמן ניגריה

33

3 שער

בין ישראל לעולם הגדול

65

6

1 שער מילדות עד חתונה

1952

8

בראשית הייתה המעברה

יעקב ומרסל מועלם, הוריו של מנשה, הגיעו ארצה , כחלק מגל 1950 כזוג צעיר מבצרה שבעיראק בשנת העלייה הגדול שהגיע בשנים אלו. יעקב היה ציוני, פעיל עלייה שעסק בעצמו בהעלאת יהודים לארץ, עד שהגיע היום והוא בא לאשתו הצעירה מרסל ואמר לה: זהו, עכשיו תורנו. גם אם לא דיברו בבית על המסע לארץ באופן יזום וסדור,

והוריה של מרסל, רחל ויצחק שוקר מבגדד, על צאצאיהם. כמו מרבית העולים בשנים אלו, גם יעקב ומרסל נשלחו למעברה, תחילה בבית ליד ולאחר מכן לפרדס כץ השוכנת בפאתי העיר בני ברק, מעבר לרחוב ז'בוטינסקי שחיבר כבר אז בין פתח תקווה, בני ברק, רמת גן ותל אביב והיה ידוע בכינויו "הכביש השחור". פרדס כץ עתידה להיות ביתם ושכונתם לשנים רבות, כשהחמולה כולה מתגוררת בסמוך. מרסל הייתה אחת משמונה אחים ואחיות , ושלושה מהם גרו בשכנות. בזמן עלייתם, מרסל כבר הייתה בהיריון עם בתה הבכורה הראלה (כך היה שמה בתעודת הזהות, אך בכל מקום נרשמה אריאלה והייתה בכלל ידועה בנובמבר 16־ . ב 1950 כאיקה), שנולדה בספטמבר נולד מנשה, אביבה, הידועה בכינוי החיבה 1952 , ומשה (מושון) בן הזקונים 1955 ויווש, נולדה בשנת .1959 נולד בשנת לפי כל מדד, הייתה המעברה משכנות עוני לכל דבר. הפחונים הדלים להטו בחום הקיץ, ובחורף בקושי סיפקו מחסה מפני הקור, הגשם וההצפות. תנאי ההיגיינה היו ירודים והצפיפות קשה, אך ילדי משפחת מועלם זוכרים ילדות נפלאה. המשפחתיות, החמימות, הקירבה האנושית והחמולה הצוהלת והמלוכדת שעטפה פיצו על הקשיים הפיזיים. אשר למחסור, מעולם לא חשו בו. לכולם היה אותו דבר וכולם הסתדרו עם מה שיש. כאמור, לילדי משפחת מועלם היו סבא וסבתא משני הצדדים – תפחה ויוסף הוריו של יעקב ורחל ויצחק הוריה של מרסל. הם היו נוכחים מאוד בחייהם ואהובים מאוד. יצחק, אביה של מרסל, נדרס

למה לאבא של סבא יעקב מועלם (פפי) קראו יוסף חלק? באותם ימי עלייה, כאשר פקידי רשויות העלייה והקליטה ניסו לנהל בצורה מסודרת את רישומם של העולים הנכנסים, אירעו לא מעט תקלות ברישום מדויק של השמות. חלקן נבעו מהחלטות שרירותיות של הפקידים לעברת את שמם של העולים, חלקן מתוך פערי שפה. יוסף, אבא של יעקב, היה ספר (חלאק בערבית). יש לשער כי הפקיד הרושם בלבל בין שמו למקצועו ולכן נרשם סבא כיוסף חלק, ומאז נקרא שמו בישראל כך. הבלגן בשמות המשפחה מודגם היטב במשפחה של מרסל, אמא של מנשה. למרסל שוקר היה אח בשם סלים אבוסנדיק (עושה הארגזים), אח בשם סנדו ושלושה אחים עם שם המשפחה משה. כל אחד מהם הגיע בעלייה שונה, ומכאן הרישום השונה.

הילדים הבינו שהמסע היה קשה, ודרך החתחתים שעברו ההורים דרך איראן כללה רכיבה על חמורים, שיט בסירות רעועות והליכה ברגל. בין העולים היו גם כל בני משפחותיהם של מרסל ויעקב משני הצדדים: הוריו של יעקב, יוסף ותפחה חלק מבצרה

9

כי הדמיון היה כה גדול עד כי יום אחד בשוק פרדס כץ, כאשר ליקק להנאתו שלגון קרח (תענוג מושלם ודי יחיד באותם ימים), ניגשה אליו רחל סבתא של מנשה, חטפה את השלגון מידו והטיחה את הממתק היקר על הארץ: "אמרת שאתה חולה", זעמה, "מה אתה אוכל את זה?" עד מהרה התברר שהסבתא בלבלה בין יוסי ובין הנכד שלה. אבל גם יוסי עצמו מחייך כשהוא חושב שאפשר בכלל היה להשוות בינו לבין מנשה. מנשה היה יחיד ומיוחד. מעמדו זה התבסס כבר בילדות - במשפחתו, בכיתתו, בין חבריו ובין כל הסובבים אותו. כבר בכיתות המוקדמות של בית הספר היסודי הוכר כתלמיד המצטיין של הכיתה. הוא היה התלמיד המושלם. הוא בלט מאוד במקצועות הריאליים וגם בכל שאר המקצועות, כולל שיעורי המלאכה (באותם ימים כללה תוכנית הלימודים בבית הספר היסודי שיעורים במלאכת יד בהפרדה מגדרית – תפירה ורקמה לבנות ונגרות לבנים). הוא הצטיין גם בנגרות, ולאחר מכן, בבית הספר התיכון, אפילו בנה מעץ מדף ושולחן מרשימים. אך הוא לא עצר כאן. באחת מאסיפות ההורים בבית הספר היסודי, הראתה מחנכת הכיתה להורים מפית אוכל רקומה (עוד מאותם ימים – את ארוחת העשר היו התלמידים אוכלים על מפיות בד רקומות שהביאו מהבית) ושאלה מי לדעתם אחראי לרקמת הצלבים המדויקת והעדינה. איש לא הצליח לנחש שהמפית נרקמה על ידי מנשה. המפית, אגב, נשמרה והובאה על ידי מנשה כחלק מהנדוניה שלו בחתונתו. המורות והמורים העריצו את מנשה. אביבה אחותו מספרת שבמסיבת הסיום באחת השנים לקחה המורה את הזר שנתנו לה הורי התלמידים והעניקה אותו למנשה ואף אחד לא הופתע.

למרבה הצער כשהילדים היו עדיין קטנים. סבתא רחל, אמה של מרסל, חיה שנים רבות, והייתה אישה מבריקה עם ראש פתוח ומחשבה עצמאית. כאשר ה"מיני", חצאיות ושמלות קצרצרות, כבש את עולם , הרגיעה רחל את המבוגרות 60־ האופנה בשנות ה המצקצקות לנוכח הצעירות חשופות הרגל: "עזבו אותן, הן צעירות. תנו להן". מנשה היה נכד אהוב ליצחק ורחל, מהרגע הראשון הייתה ביניהם קרבה מיוחדת. מנשה היה קשור אליהם מאוד והקדיש להם רבות מזמנו ומאהבתו. לאחר מותו המצער של יצחק, נמשכו היחסים ההדוקים בינו לבין סבתא רחל במשך כל השנים. כך גדל מנשה מיומו הראשון בתוך חיק חם ואוהב של משפחה גרעינית ומורחבת, ותמיד היה גם חלק מחבורת ילדים שמחה, נכונה תמיד למשחקים ולתעלולים. יוסי אסלן הוא אולי חבר הילדות המוקדם ביותר של מנשה. הם הכירו במעברת פרדס כץ בגיל שלוש, ואז התברר כי האבות כבר היו חברים בעיראק. הם הלכו יחד לאותו גן, ומשם לבית הספר היסודי "קוממיות" שם למדו עד כיתה ח'. בין מנשה ויוסי היה דמיון חיצוני – שניהם היו צנומים, שחרחרים ובעלי שיער מקורזל. יוסי מעיד

10

הערצה זאת מצד המורים לא הייתה מובנת מאליה. באותם ימים, ובוודאי בעולם השמרני של המעברה, היה המורה דמות מורמת מעם ומעוררת יראה. היו מורים שנהגו להכות את התלמידים. "מכות?" צוחק יוסי אסלן, "מכות זו מילה עדינה. סטירות, בעיטות, משיכות בשיער. אבל לא למנשה. מנשה היה מעל זה. המורים העריצו אותו". כשמרסל, אמא של מנשה, הגיעה לקופת החולים שאלו אותה הממתינים: "עם ילד כמו מנשה, מה את עושה פה בכלל?" מנשה היה מושא להערצה אבל לא לקנאה, וזאת משום שיחד עם הברק השכלי, באותה חבילה, הגיעו גם אינטליגנציה רגשית, טוּב לב, נדיבות ותחושה של שלמות פנימית. המפית הרקומה היא רק הוכחה קטנה לכך. למנשה לא הייתה שום בעיה עם מלאכה "נשית" כמו רקמה. הוא רצה להתנסות, רצה לרקום וכדרכו עשה זאת באופן מושלם. הוא היה חביב המורים אך גם אהוב ומקובל מאוד על התלמידים. הוא לא התנשא ולא התגאה והיה מוכן תמיד לעזור, לחלוק ולשתף. המורה של המשפחה באותם ימי צנע ועוני במעברה הרעיון של שיעורים פרטיים היה בלתי נתפס, אך לאחים של מנשה ולילדים אחרים במשפחה היה מורה פרטי משלהם – מנשה. אביבה "האשימה" כל חייה את מנשה שבגללו היא לא למדה אנגלית, כי מנשה הכין עבורה את השיעורים. גם לאח הצעיר מושון, שבאותן שנים לא הראה חיבה יתרה ללימודים, עזר מנשה ככל יכולתו. שירותי ההוראה של מנשה לא הוגבלו לבני המשפחה הקרובים. רותי (כיום נוריאל), בת דוד של

מנשה (אביה של רותי היה אחיה של מרסל, אחד מהשמונה), שגרה בצמידות אליהם מספרת שמנשה היה מלמד את אחיה משה (לא חסרו "משה" במשפחה, כולם על שם סבא של מרסל שהיה חכם בתורה ונקרא ״חכם משה״) בקביעות פעם בשבוע. רותי הקטנה הייתה מחכה בהתרגשות לבואו של ה"מורה", שהיה בסך הכול נער צעיר. היא הייתה מתגנדרת לכבודו בשמלות מהארון של אמה ועורכת לו תצוגת אופנה. כשהתרגזו עליה הוריה על שהיא גוזלת את זמנו היקר של המורה על חשבון אחיה שזקוק לעזרה, מנשה היה מרגיע אותם: "יש לי זמן

מנשה עם הוריו יעקב ומרסל

לכולם", אמר ואכן מצא זמן לתת גם לה תשומת לב. במבט לאחור ניתן לומר שכבר אז בלטה אצל מנשה היכולת הרגשית המיוחדת שלו – למצוא את החיבור, את הזמן ואת הקשב לכל אחת ואחד. דליה

11

והתלתלים – שהפכו מהר מאוד לסמלו המסחרי – שבה את לבה. אספירונס המשיכה להיות שמרטפית צמודה למנשה גם לאחר שהתחתנה, עד שילדה את בתה הבכורה אילנה. הקשר המיוחד נמשך לאורך כל השנים. הקירבה המשפחתית יצרה מנהגים ופולקלור. אחיהן הבכור של מרסל ואספירונס, סלים אבו סנדיק, התגורר עם משפחתו בבית ערבי גדול ברמלה. אספירונס אהבה מאוד לנסוע לשם לסופי שבוע, וילדי משפחת מועלם מאוד רצו להתלוות אליה. "הייתי נכנסת להגיד שלום", היא אומרת, "לבושה לנסיעה, והם כבר היו מבינים שאני נוסעת לרמלה ומתנפלים עליי שאקח אותם". אבא יעקב התנגד. "אל תגידי להם שאת נוסעת לרמלה", היה אומר, "אני לא אוכל לעצור אותם. אני עובד כל השבוע. תני לי ליהנות מהם בשבת". הבית ברמלה שימש מקום התכנסות למשפחה המורחבת בחגים ובאירועים משפחתיים, שסיפקו המון שמחה והווי משפחתי. בחופש הגדול בילו שם הילדים את חופשותיהם. תמיד הייתה המוזיקה לאחר מספר שנים במעברה, עברה משפחת מועלם לגור בדירה ברחוב ז'בוטינסקי בקטע השייך לבני ברק. הדירה הקטנה בת שני החדרים דמתה בעיניהם לארמון. ארבעת הילדים חלקו חדר אחד, שבו שתי מיטות גבוהות. בלילה נפתחה כל מיטה לזוגית, והחדר הקטן נחסם לחלוטין. עלייה או ירידה התאפשרו רק מראש המיטה. הצפיפות בחדר לא הפריעה. הבדלי הגילים גרמו למיעוט חיכוכים, והשינה בצוותא הייתה קרקע פורה לצחוקים ובדיחות.

אחותם של רותי ומשה למדה עם מנשה בכיתה. היא הייתה איפוא גם חברה וגם בת דודה, הם יצאו יחד למסיבות ולבילויים והיא מעידה שהוא תמיד היה הילד האהוב בכיתה. דליה הייתה שובבה גדולה ותלמידה לא שקדנית וגם לה עזר מנשה. בת דודה נוספת שזכתה לשיעורים פרטיים היא אילנה (היום שבת), בתם של אספירונס ויוסף שאול. למרבה הגאווה זכתה אילנה בסטיפנדיה של השכבה בבית הספר היסודי שלה. באותה שנה זכה גם מנשה בסטיפנדיה הבית־ספרית, אבל ממנשה לא ציפו לפחות. "סטיפנדיה" פירושה השתתפות או כיסוי מלא של הלימודים בבית ספר התיכון, שהיו אז כרוכים בתשלום. ל"סטיפנדיה" הייתה אז משמעות גדולה מאוד. תלמידים רבים נאלצו להפסיק את לימודיהם לאחר סיום בית הספר היסודי כי משפחתם לא יכלה לעמוד בשכר הלימוד בתיכון. לאספירונְס היה קשר מיוחד מאוד עם מנשה. התינוק המקסים והחכם עם החיוך שובה הלב

12

למנשה, כמו לשאר אחיו, לא הייתה פרטיות. על פינה לשבת וללמוד בה בשקט אפשר היה רק לחלום, אבל זה לא הפריע לו לשקוד על לימודיו. הבית היה פתוח, אנשים באו והלכו, ומעל הכול הייתה המוזיקה. יעקב אהב מוזיקה ערבית בלהט, והנחיל את זה לילדיו. המוזיקה התנגנה בבית בכל שעות היום. אום כולתום, פריד אל אטרש, עבד אל־ חלים חאפז, מוחמד עבד אל־ואהב, פיירוז והאחים אל־כוויתי העיראקים (סבו ואחי סבו של הזמר דודו טסה). השירים היו בעיראקית, בלבנונית ובמצרית. פפי היה בקיא בכל הסגנונות, הוא הכיר את המילים והלחנים. האהבה הזאת חילחלה למנשה וכבשה את כולו. המוזיקה לא הפריעה לו ללמוד, אולי להיפך. בתקופת האוניברסיטה, היה משמיע אום כולתום כרקע ללימודיו לקראת מבחן. המוזיקה הייתה ביטוי מרכזי לתרבות העיראקית ששררה בבית, אך כל הסממנים האחרים גם הם היו שם. ההורים דיברו ביניהם עיראקית, ומנשה – בשל ערנותו ותפיסתו – רכש אותה באופן מושלם, כולל פתגמים וסיפורים. למרסל רבת התבונה וחוכמת החיים היה אוצר גדול של פתגמים, מתאימים לכל אירוע. לימים אהב מנשה לשלוף מתוך הארסנל הזה פתגם עיראקי בהתאם לנסיבות. המטבח היה כמובן עיראקי. עם חזרתם מבית הספר, מדי יום, חיכתה לילדי המשפחה ארוחת צוהריים חמה, טרייה ממיטב מאכלי המטבח העיראקי: קובה, אורז אדום, תפוחי אדמה, טְבּית, סמבוסק ושאר מעדנים. מנשה וחבריו היוו קבוצה חברתית מגובשת עם הווי משלהם. לפעמים בשבתות של חורף היו מתארגנים והולכים ברגל ל"שבע טחנות" שעל גדות הירקון, מצוידים בכמה לירות (המטבע הישראלי באותם ימים) שהביאו מהבית ושוכרים סירות

משוטים לחתירה בנחל. בכיתה ו' הצטרפו מנשה וחבריו לנוער העובד, בעידודם המלא של ההורים, שהבינו כי זה המקום שיגן על ילדיהם מפני תופעות שליליות של פשיעה ועישון סמים שכבר החלו להתפתח בשכונה. נפתחה תקופה של חיברות לתוך הערכים הישראליים של פעולות חברתיות, טיולים בארץ ומחנות עבודה בקיבוצים. הקבוצה מבית הספר הלכה מגובשת כאיש אחד. כולם רצו להיות ישראלים. ילדים בכיתה, רק ארבעה היו אשכנזים 40־ מתוך כ וכל השאר ממגוון עדות המזרח. למנשה לא הייתה תחושה של קיפוח ואפליה. הוא היה שלם מאוד עם ה"עיראקיות" שלו כבר אז, ולעולם לא נתן להבין

חברים מהתיכון, מימין יוסי אסלן

שיש לו בעיה כלשהי עם מוצאו. שניים מחבריו הטובים לספסל הלימודים היו אשכנזים - יחיאל ושלמה קרפט. הם בילו הרבה בבית משפחת מועלם ונהנו מהאווירה החמה ומהמאכלים העיראקיים. לימים התחתן שלמה ועזב לניו יורק. הקשר עימו נשמר לאורך שנים בביקורים משותפים.

13

1967

אורח החיים של המשפחה היה מסורתי־חילוני. המשפחה לא שמרה שבת, אך לא הדליקה אש והקפידה על קידוש וארוחת ליל שבת, על ארוחות וטקסים משפחתיים בחגים ועל ערכים מסורתיים. מנשה עצמו לא הראה נטיות לדת, פרט לתקופה קצרה סמוך לבר המצווה שלו כשהחליט להיות שומר שבת. אביבה אחותו סיפקה לו תמיכה ואהדה, והייתה מחכה לו בלילות שבת, כאשר היה חוזר מבילוי עם חברים, כדי להדליק לו את האור בחדר המדרגות. ימי התיכון הסלוניים מנשה וחבורתו סיימו את בית הספר היסודי. מנשה המשיך (כאמור, בעזרת הסטיפנדיה שקיבל בהיותו תלמיד מצטיין) לתיכון הריאלי "רמז" בשכונה. יוסי אסלן הלך לתיכון "אורט", חברים אחרים הלכו לבתי ספר אחרים, אך החבורה נשארה מלוכדת. סיום

בית הספר היסודי היה גם אות לפרידה מימי התום של תנועת הנוער, אך החבורה השכונתית המלוכדת 16 המשיכה להיפגש בקביעות. בהיותם כבני החליטו להקים לעצמם מועדון משלהם. הם איתרו בשכונה, באזור של בתי מלאכה, דירה להשכרה. הלירות של דמי השכירות חלקו החברים 50 את ביניהם – כחמש לירות כל אחד. הדירה נועדה לפגישות החבורה ובעיקר למסיבות סלוניות שנערכו שם מדי יום שישי בערב. באותן שנים נחלקו בני הנוער באופן מובהק לשני מחנות: חניכי תנועת הנוער, ולעומתם ה"סלוניים" שלבשו בגדים אופנתיים כמו מיני ומכנסי פדלפון, האזינו למוזיקת פופ ורוק לועזית ורקדו לצליליה במסיבות שהתקיימו בסלונים של הדירות (מכאן הכינוי "סלוני"), כולל ריקודי "סלואו" צמודים שנחשבו לשיא הנועזות. המוזיקה הייתה חלק מרכזי בהווי החבורה. הם נהגו להיפגש באמצע השבוע, להקליט ב"טייפרקורדר" שירים מהרדיו – מתוכניות מוזיקה

14

עם ינקו, חבר מהתיכון

וממצעדי הפזמונים שזכו אז להאזנת שיא וקבעו את גורלם של שירים ומבצעיהם. כל ההכנות האלו היו לקראת שעת השיא בשישי בערב, אז התכנסו כולם למסיבה, שאליה הוזמנו חבריהם וחברותיהם בני המזל. ההתארגנות הזאת, שמן הסתם לא עמדה בסטנדרטים של תנועת הנוער שראתה בנהירה אחר

תרבות זרה הוכחה לקלקול מידות – הייתה בעצם מעשה חברתי אמיץ ויוצא דופן. שכונת פרדס כץ, שבה גדלו ובה עדיין התגוררו, כבר התחילה באותם ימים להפוך לשכונת עוני עם סמים ופשיעה. למרות שרבות מהמשפחות הוותיקות, היציבות והטובות עדיין גרו בשכונה, במרפסות של הדירות הקטנות כבר ישבו עבריינים מוכרים ועישנו חומרים שונים.

15

1971

ההורים של מנשה ושל חבריו היו מודעים לכך, והתלכדו להגן על ילדיהם. הם לא הסתפקו בחינוך בבית הספר, אלא חיזקו מאוד – אולי אפילו בלי מודעות – את המעטפת המשפחתית. הילדים הכירו זה את משפחתו של זה, נכנסו ויצאו בבתים והרגישו כחלק ממשפחה. ככל שחבורת הילדים התבגרה, הם הבינו בחוש את חשיבותה של הלכידות החברתית, והשכילו לתרגם את זה ליצירת מסגרת משלהם, מקום מקלט של מפגש ובילוי המגן עליהם מפני הרוחות הרעות שבחוץ. למנשה כנער היה אפוא כל מה שצריך כדי להפוך אדם שלם ובטוח בעצמו: משפחה חזקה, חמה ואוהבת, קבוצת שייכות חברתית, חוסן אישי פנימי והמון כישרונות. הוא היה כולו הבטחה, ולאורך כל הדרך התברר שהוא מקיים אותה על כל פרטיה. מנשה גדל בדמותם של הדמויות ההוריות החזקות והמשפיעות שהקיפו אותו. הוא היה לא רק המורה של המשפחה, אלא גם דמות של אח גדול למופת. כשההורים נסעו לחופשות, מנשה היה תופס את מקום ההורים, מנהל את ענייני הבית ביד רמה ודואג לכל צורך. אחיותיו ואחיו קיבלו את מרותו. ואפילו קיבלו בהכנעה את התפריט שהגיש להם – שלוש ארוחות ביום על טהרת הביצים. מאחר שלא ידע לבשל, הגיש להם תבשילי ביצים מגוונים שלוש פעמים ביום והם לא התלוננו. הייתה בו סמכותיות טבעית של מנהיג חיובי עם יכולות גבוהות של הכלה ואמפתיה לזולת. לא כולם יכלו לעמוד בהשפעות הסביבה. מושון, אחיו הצעיר של מנשה, מעיד על עצמו: "אני הייתי 'הילד שעישן'", הוא אומר והתואר הזה מספר

הכול. הוא לא היה "ילד טוב" כמו מנשה. הוא היה בעייתי בלימודים, ובחירת החברים שלו הייתה מפוקפקת. לדברי מושון, מנשה לקח אחריות עליו. הוא התנהג כמו אבא שני, בדיוק כפי שמצופה מאח בכור במשפחה עיראקית. מנשה הלך לאסיפות הורים וספג את התלונות על מושון הפרוע. הוא עזר לו בלימודים ככל שמושון איפשר. לפני בחינת הבגרות של מושון במתמטיקה, נערך מרתון לילי של לימודים בביתו של מנשה, שהיה כבר נשוי לאילנה. מנשה הרגיש בטוח בעצמו כדי להביא את אחיו הקטן לחבורת חבריו, ועשה הכול לצרף אותו אליה. עבור מושון זו הייתה תחושה נהדרת. הם לקחו אותו איתם לצפות במשחקי כדורגל של קבוצת הפועל פתח תקווה, שמנשה גדל כאוהד "שרוף" שלה, הוא יצא איתם לסיבובים על "וספה", רכוב על כתפי הנוהג, והרגיש מלך העולם. כשמנשה היה בכיתה ט', פרצה מלחמת ששת הימים. קדמה למלחמה תקופה ארוכה וקשה של המתנה, שאף זכתה לתואר "תקופת ההמתנה". הילדים בפרדס כץ, כמו כל ילדי המדינה, סייעו בחפירת שוחות הגנה, במילוי שקי חול לבניית מתרסים סביב הבתים כתף מול כתף עם אנשים מבוגרים ובהדבקת שמשות החלונות בסרט דביק למניעת התנפצות. הם ראו אבות ואחים גדולים יוצאים לשירות מילואים, ובמיוחד הרגישו את הלחץ והחרדה ששררו בארץ מפני התרחשות שואה שנייה. אך לא היה להם בפני מי לפרוק את החשש והמתח. באותם ימים היה פחות נהוג לעבד רגשות בקול. המלחמה הסתיימה בניצחונה המוחץ של ישראל ובדיעבד הפכה לקו פרשת מים ששינה את פני המדינה.

16

עת גיוס הגיעה התגייס מנשה לצבא. גם יוסי אסלן 10.2.1971־ ב התגייס באותו יום והשניים בילו שבוע יחד בבקו"ם (בסיס קליטה ומיון). כחלק מהחינוך שקיבלו, היה ברור לשניהם שהם ילכו לחיל קרבי, ויעשו מה שנדרש מהם מבלי לחפש דווקא את זוהרן של יחידות צבאיות מובחרות ויוקרתיות. יוסי נשלח להנדסה קרבית, מנשה לנ"מ (נגד מטוסים – סוללות תותחים נגד מטוסים). דרכי החברים נפרדו, אך הם המשיכו לשמור על קשר, אם כי באופן טבעי האינטנסיביות שלו הלכה ופחתה. משאית הובילה את טירוני הנ"מ החדשים אל בסיס הטירונות ששכן בדיונות של מכמורת. טירונות חורף באוהלים לא הייתה מראש תענוג גדול, ולכך הצטרפו אימונים, "טרטורים" (שהיו אז חלק מקובל מהכשרתו של החייל הצה"לי), לילות בלי שינה וניתוק מהבית, אך מנשה עבר אותה בקלות. היה ברור לו ולחבריו כי יש טירונויות קשות יותר.

17

בטירונות הנ"מ הכיר מנשה את גיל אורן, שהיה – בניגוד אליו – "צפוני": תל אביבי שורשי בוגר גימנסיה הרצליה. בין השניים לא נרקמו קשרים מיוחדים. לגיל היו בטירונות שני חברים קרובים יותר, שהגיעו כמוהו מצפון תל אביב. בתום הטירונות מוינו החיילים לשני מסלולים – לשירות בסוללת תותחנים או להפעלת מערכת כינון (מעכ"ן). המעכ"ניסטים, ביניהם מנשה וגיל, נשלחו

גיל, כמו גם חיילים אחרים, היה מגיע מעת לעת למיתקן בהרצליה ומתרגל על הסימולטור בהשגחתו פרצה מלחמת יום 1973 של מנשה. באוקטובר הכיפורים, טראומה לאומית מדממת, שתפסה את ישראל לא מוכנה, וגבתה את חייהם של אלפי חיילים צעירים. גיל שירת בבסיס רפידים בכל תקופת המלחמה ולא ידע מה קורה עם מנשה. היה ברור לו שמנשה לא נשאר בסימולטור. ואכן, מנשה עבר את המלחמה בסיני. מנשה שהה בסיני בתקופת המלחמה, זו הייתה חוויה שונה עבורו – שהייה בבסיס סגור מבלי להגיע הביתה יום יום. המכתבים הרבים והארוכים ששלח למשפחתו וקיבל מהם, ביטאו את הקשר החם המשפחתי. הם היו ראי לאישיותו של מנשה. במכתב המיועד רק לאימו הוא מבקש שתשלח לו מטפחות שהיא מכינה ״שאדע שזה ממך״ , וממשיך וכותב שהוא לא מתגלח בצבא ומוסיף: ״תגידי לאבא שאני רוצה שהוא יגלח אותי כשאחזור״. מי שהיה לה מפגש מרגש עם מנשה בזמן המלחמה היא בת דודו אילנה שאול (היום שבת): "במלחמת יום כיפורים שירתתי בצבא. הייתי מוצבת באוגדה (בסיס חיל האוויר) ברפידים. נכנסתי 3 בבח"א 252 לשק"ם המרכזי ופתאום מישהו מכסה את עיניי מאחור. הסתובבתי וראיתי מולי את בן דודי מנשה שהיה חייל בנ"מ. זו הייתה התרגשות מצמררת, לפגוש את הבן של מרסל ככה באמצע המלחמה". בין בני הדודים הוחלפו חיבוקים ונשיקות. המפגש הזה, בבסיס שהיווה את מוקד העצבים של המלחמה הקשה בסיני, היה מחמם לב לשניהם.

לבית הספר של הנ"מ שנמצא בהרצליה (במקום שבו שוכנת היום אוניברסיטת רייכמן). בתקופה זו כבר החלו להתיידד ומצאו שפה משותפת, אך לצבא יש רצונות משלו, ובתום ההכשרה שוב נפרדו השניים: גיל נשלח לשרת בבסיסי החיל ומנשה נבחר להישאר בבית הספר כאחראי על הפעלת הסימולטור הגדול שנועד לאמן את תותחני הנ"מ.

18

האמיצים בין הילדים. למרות שאוניברסיטת תל אביב לא הייתה בדיוק קמפוס תוסס, למנשה ולחברים שלו היו חיים סטודנטיאליים מלאים. כל ערב לימוד בתקופת המבחנים הסתיים במשחק "וויסט" – משחק קלפים שהוא, כפי שמגדיר גיל אורן, ברידג' לטיפשים. לא שמישהו בחבורה יכול היה להיות מוגדר כטיפש. יחד צלחה הרביעייה את לימודי החשבונאות הקשים, ואיש מהם לא נכשל אפילו בבחינה אחת לאורך כל שנות התואר. לא פלא שהם עוררו קנאה בסטודנטים האחרים. מקום מפגש נוסף של החבורה היה דירת הגג המפוארת של הוריה של דנה גודלמן, חברתו ולאחר מכן אשתו של רוני ריצ'קה. דנה הייתה חיילת בעת המפגש עם החבורה ואחר כך למדה משפטים. כמו חברים אחרים בחבורה, גם דנה באה מרקע שונה משל מנשה, ובעצם הייתה שייכת לשכבה דקה

ימי האוניברסיטה העליזים עם השחרור מהצבא פנה מנשה ישירות ללימודים באוניברסיטה. כך היה מקובל אז. משוחררי הצבא לא יצאו לחפש את עצמם בטיולים בארצות רחוקות אלא נרתמו מיד למסלול של לימודים ועבודה. הבחירה נפלה על לימודי חשבונאות וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. הוא פגש שם שני חברים מהנ"מ, את גיל אורן ואת יזהר הלפרין מרעננה. מנשה הביא את רוני ריצ'קה הרמת־גני וחיש מהר נוצרה רביעיית לימוד מגובשת שהפכה גם לחבורה של חברים. שוב מצא את עצמו מנשה בחיקה של חבורה. הוא נשאר עדיין בקשר עם חבריו מהשכונה, אך היה היחיד מהם שהמשיך ללימודים אקדמאיים ולרכישת מקצוע חופשי, כך שבהדרגה הפכו החברים מהאוניברסיטה לחבריו הקרובים. קבוצת הלימוד הייתה רצינית ומשקיענית. מקום המפגש העיקרי היה ביתו של רוני, שהיה בן יחיד וגר עם הוריו בבית מרווח עם גינונים פולניים. יום אחד הגיש רוני למנשה תה בספל קרמיקה. מנשה האנין ביקש לשתות מכוס זכוכית, ואמא של רוני התמוגגה: סוף סוף יש פה מישהו תרבותי שיודע איך צריך לשתות תה. גם הבית של מנשה הפך ליעד מבוקש. גיל הכיר לראשונה את ביתו של מנשה ברחוב ז'בוטינסקי מול משטרת רמת־גן ואת המשפחה. הדירה הייתה בת שלושה חדרים קטנה וצפופה, ה"חדר" של מנשה היה בעצם מרפסת. זה היה פתרון מקובל אז – לסגור מרפסת באמצעות בנייה קלה כלשהי (לוחות פיברגלס למשל) ובכך להוסיף חדר לדירה. אבל האווירה בבית פיצתה על הצפיפות. החברים אהבו את ההורים החמים ומאירי הפנים, את האוכל העיראקי המשובח שהוגש בנדיבות על ידי מרסל, ואת הקשרים המשפחתיים

19

20

מאוד של "אצולה" ישראלית שכבר בשנים אלו היו אנשי העולם הגדול. הם טסו לחופשות בחו"ל, הלכו למוזיאונים, להצגות, קונצרטים ובלט, ויצאו למסעדות. שום דבר מאלה לא היה נהוג במשפחת מועלם, אבל דנה, שגם היא למדה להכיר את המשפחה ולאהוב אותה, לא הרגישה מעולם ברגש נחיתות מצדו של מנשה. "הוא היה מקסים, בעל חוש הומור ובעל ידיעה ברורה מה עליו לעשות בחיים. הוא ידע שהוא צריך ללמוד, לרכוש לעצמו מקצוע ולהתקדם. הוא ידע שמה שהוא לא יעשה בשביל עצמו, אף אחד לא יעשה לו". הידיעה שיש לקחת אחריות, לרכוש השכלה ומקצוע, ולהשיג בחיים יציבות – לא הייתה רק נחלתו של מנשה. זה מה שאיפיין את הדור הזה, ואין פלא שמנשה הרגיש כל כך שייך גם לאותה חבורה. למנשה היו יעדים ברורים, אך הוא לא היה פנאט. הוא ידע לאזן. הילד המצטיין של פרדס כץ היה סטודנט מוכשר ובעל הישגים, אך לא עמל להיות מצטיין דקאן. הוא ידע לאזן בין לימודים, עבודה (כי הרי היה מוכרח לפרנס את עצמו) ובילויים. במסגרת החבורה הם ערכו מסיבות על הגג של דנה, נסעו לרקוד במועדונים בנתניה והלכו לסרטים בקולנועים התל אביביים הנחשבים של אז: פריז ותכלת. קשריה החברתיים של החבורה התרחבו והסתעפו כתוצאה מלימודים משותפים עם סטודנטים לכלכלה, שחלקו איתם מספר קורסים. קשרים טובים מאוד נטוו בין החשבונאים לכלכלנים והחבורה גדלה. אחד מהכלכלנים היה יהודה קרן. בילדותו, התגורר יהודה עם משפחתו ברחוב ז'בוטינסקי מול שכונת פרדס כץ, בשכנות למשרד התיווך של יעקב מועלם. יעקב התחיל לעסוק בתיווך לאחר שסיים פרק של

עבודה כשכיר במפעל "סיב" בפתח תקווה. כאשר משפחת קרן רצתה לעבור דירה, הם נעזרו בשירותיו. יהודה שמע אפוא על מנשה כבר אז, וגם הכיר אותו מרחוק בתנועת הנוער העובד, שהסניף שלה היה סמוך לתיכון רמז שבו למד מנשה. ההיכרות בפועל בין השניים התרחשה כשיהודה התחיל ללמוד כלכלה באוניברסיטת תל אביב, וחבורת הכלכלנים וחבורת החשבונאים החלו לאחד שורות. השניים שמחו להיפגש, וחוץ מזיכרונות הילדות, יכלו לחלוק את האהדה לפועל פתח תקווה. מנשה היה אוהד מושבע, מעודכן בכל המשחקים ובכל התהפוכות שהקבוצה עברה. למשחקים בשלב זה הלך פחות, אך הלב היה לגמרי עם הקבוצה. יהודה זוכר כיצד הבריק מנשה ב"משחק עסקים" – פרויקט תחרותי שהיה חלק מלימודי תואר שני. הוא זוכר לא פחות טוב מכך כמה בלט מנשה בהופעתו החיצונית. מראהו הכללי היה תמיד מוקפד מאוד, בגדיו הלמו היטב את גזרתו הדקה, והיו מגוהצים למשעי, מצווארון החולצה ועד קפל המכנסיים. בכיס תמיד מטפחת בד לבנה מגוהצת. הוא גיהץ את בגדיו בעצמו בקפדנות וללא פשרות. מעל ההופעה המוקפדת התנוסס נזר השיער (שנקרא בפי כול ה"ליפה" של מנשה) והתוצאה הייתה מראה ייחודי ומושך תשומת לב. למרות שהיה ברור שהדבר האחרון שמנשה מנסה למשוך זה תשומת לב. חיוכו המקסים שידר ביטחון מחד וצניעות הליכות מאידך. אהבתו לסדר ולעיצוב השתקפה גם בכתב היד שלו שענה להגדרה של "כתיבה תמה": אותיות משורטטות בקו בוטח, מדויקות, מסודרות על הנייר בסדר מופתי, קריאות ובהירות. קשר חברות מיוחד נרקם בתקופת הלימודים בין מנשה לדני שלום, שהגיע מאוניברסיטת ירושלים

21

לחוג לחשבונאות בתל אביב על מנת להשלים לימודי ראיית חשבון. דני, גם הוא ממוצא עיראקי, היה מבוגר ממנשה במספר שנים, והיה כבר נשוי ליעל ואב לילדה. מנשה היה קורא לדני 'באבא' – אבא בעיראקית. בשביל מנשה, שאביו היה עבורו דמות נערצת ומשפיעה, השימוש בכינוי הזה הראה עד כמה הוא אוהב ומכבד את דני. ואכן, למרות שהיה סטודנט רווק צעיר, בעל אופציות בילוי רבות עם חבריו, העדיף מנשה לא פעם להגיע לביתם של דני ויעל לארוחות ערב באמצע השבוע או לארוחות ליל שבת. גם יעל התאהבה מיד בקסמו ובישירות שלו. "הוא היה מדבר עם כל אחד בגובה העיניים", היא אומרת. "הוא היה 'סחבק'. כך קראו לזה אז". מה ששבה את יעל ודני לגמרי היה היחס של מנשה

לאפרת, בתם הפעוטה. בעוד הם מגיעים אל סוף היום מותשים מעמל היום וטיפול בילדה, מנשה היה מתיישב על השטיח, משחק איתה ומקריא לה סיפורים. הילדה הייתה מאוהבת בו ולהם זו הייתה שעה של הפוגה וקורת רוח. מנשה, שעבורו בית ומשפחה היו הכול, נמשך כנראה לאווירה הביתית והמשפחתית שהיו אצל דני. ובתוך כל ההשקעה בלימודים ובחיי החברה, מנשה לא הפסיק לרגע לעבוד – היה עליו לפרנס את עצמו והוא קיבל זאת כמובן מאליו. בתקופת התואר הראשון עבד בחברת תדיראן. סיימו החברים לימודי תואר ראשון 1976 בשנת באוניברסיטה והגיע הזמן להחלטות. למרות המלצתו של דני שיילך להתמחות במשרד גדול כדי לקבל את מלוא הספקטרום של המקצוע, העדיף מנשה להתמחות במשרד רו"ח לא גדול – בבלי־מילנר ושות'. ייתכן שכבר אז היו לו התלבטויות לגבי המשך דרכו המקצועית. הוא המשיך ללימודי תואר שני בכלכלה ובמינהל עסקים ובלט שם מאוד, אבל עדיין לא החליט על המשך דרכו בלב שלם. הבחירות שעשו החברים היו מגוונות: גיל בחר בתעשייה ושם נשאר כל השנים בתפקידי ניהול בכירים, יהודה קרן ניהל את המפעל המשפחתי, יזהר הלפרין חתם קבע בצבא ואילו רוני ריצ'קה חשב על המשך באקדמיה.

עם דני שלום

22

23

24

ואז באה אילנה

למרות התפצלות הדרכים, נשארה החבורה מלוכדת. במקביל הורגשה מגמה מובהקת של התמסדות כזוגות. אל רוני ודנה הצטרפו אחרים. הם , כולם כבר בראשית הדרך לקריירה 25-24 היו כבני מקצועית, עם אופק כלכלי יציב. שלב החתונה היה באותם ימים ובאותה חברה לגמרי טבעי. מחבורת סטודנטים הפכו לחבורה של זוגות צעירים: לאה וגיל, ורד ויהודה, ליאורה (אוֹקָה) ואלי, הבילויים נעשו אולי מעט יותר בורגניים וכללו יציאות משותפות לתיאטרון, כאשר לפעמים החבורה "סוגרת" שורה שלמה. למנשה לא היה עדיין קשר משמעותי, אך נראה היה כי איש, כולל הוא, לא הודאג מרווקותו. , לאחר נפתולים רומנטיים, התחתנה 1976 באוקטובר אחותו הבכורה של מנשה, אריאלה, עם שמואל בחיר לבה. ואולי זה היה הרגע שמנשה הרגיש שהגיע תורו, שעכשיו הוא יכול לצאת לבחור את השותפה שלו למסע חייו. ההיכרות בין מנשה לבין אילנה חזום, בת למשפחת קבלנים מבוססת מאוד מרמת גן, חיילת בשירות סדיר, גם היא בת העדה העיראקית – הייתה סוג של שידוך. חברים משותפים של הוריה, סרפין ויצחק, ושל משפחת מועלם הם שהציעו את השידוך. יצחק חזום הכיר שטחית את יעקב מועלם מתוקף עסקי התיווך, וכבר שמע על המשפחה. אילנה הייתה תלמידה מצטיינת, פעילה בצופים גם כמדריכה וגם כרקדנית בלהקת הצופים והיו לה המון שאיפות וציפיות מעצמה. כמו ביתו של מנשה, גם הבית שגדלה בו היה פתוח והוריה נהגו לארח תדיר את המשפחה המורחבת. יצחק אביה היה בן יחיד בין שלוש בנות וכמיטב המסורת

המקובלת במשפחות ממוצא מזרחי נטל אחריות על הוריו, אחיותיו ומשפחותיהן. הוריה של אילנה טיילו בארץ ובעולם והיו צרכני תרבות נלהבים. הם היו מוקפים בחוג חברים גדול, שאיתם נהגו לבלות בערבי שישי של אירוח ומשחקי קלפים (בילוי שהיה נהוג אז). המשפחה הגרעינית נהגה לצאת לחופשות משפחתיות בארץ במלונות שכונו אז "בית הבראה". ילדי המשפחה בילו חלק מחופשת הקיץ בקייטנות בפנימיות, מנהג שהיה שמור לילדים מבתים אמידים בלבד. אחיה של אילנה, אבנר ויוסי, סומנו כיורשים העתידיים של עסקי המשפחה והשתלבו בעבודה עם אביה. מנשה, שהיה בשירות מילואים, התקשר לטלפון הביתי (לא היו אחרים באותם ימים) ונקבע דייט ראשון. מנשה הבטיח מראש שמושון, אחיו הצעיר, יקנה להם כרטיסים להופעה של צביקה פיק, כוכב הרוק הישראלי הזוהר ביותר באותם ימים, באולם קולנוע שביט בגבעתיים. מנשה הגיע עם המכונית שלקח מאביו. זו הייתה הפעם הראשונה שאילנה ראתה אותו. באותם ימים לא היו רשתות חברתיות או אפליקציות שהציגו תמונות לכל דורש. הופעתו החיצונית של מנשה הייתה יוצאת דופן: רזה מאוד, בנוי היטב, לבוש בקפידה, החולצה המגוהצת תחובה היטב בתוך המכנסיים המגוהצים, ומעל הכול ה"אפרו" השחור והחיוך הצחור. אילנה אפילו לא זוכרת אם המראה הראשוני, הכל־כך ייחודי, מצא חן בעיניה. אבל משהו היה באוויר. כימיה נוצרה. לדייט השני התייצב מנשה עם מדים, הוא היה בחופשה קצרה מהמילואים. כיאה למחזר הגון ומכבד, הקפיד לאסוף את אילנה מביתה. כך ראו

25

הוריה של אילנה את מנשה לראשונה. הם היו מעט המומים כשראו את האיש הצעיר במדי צה"ל מגוהצים וצמודים ורעמת תלתלים שחורה ענקית. קשה היה לתייג אותו באופן מובהק. נער פרחים? ערס שכונתי? זו היה איתות ראשון שאת מנשה אי אפשר לתייג ולקטלג. הוא תמיד היה ישות עצמאית וייחודית. מנשה, בקסמו הטבעי, התחבב על כל המשפחה: ההורים והאחים – אבנר, יוסי ושרון בת הזקונים. משפחת חזום הייתה קרובה יותר אל הישראליוּת ממשפחת מועלם ולאילנה ולאחיה היה חשוב לטפח זאת. השפה המדוברת בבית הייתה עברית. ההורים שמעו מעט מוזיקה ערבית בבית (בעיקר כשהילדים לא נכחו). אילנה לא דיברה עיראקית; אם כי הבינה את השפה ודיברה עם סבתה רחל מצד אימה כשהייתה מגיעה להתארח אצלם. מנשה הגיע כמשב רוח של עיראקיות גאה. הוא שמח להחליף עם יצחק וסרפין דיבורים בעיראקית, ותבע את עלבונה של המוזיקה המושתקת. בבית חזום התחילו לשמוע מוזיקה ערבית, ואילנה ומנשה ליוו את ההורים ל"צ'לרי" – חפלות של מוזיקה עיראקית שבהן הופיעו מיטב המוזיקאים יוצאי עיראק בישראל. בחיבוק שמנשה התקבל בו במשפחת חזום הובלע מסר ברור: קשר בלתי מחייב – לא אצלנו. "הבת שלי היא לא בשביל לקטוף פרחים בשדה", הבהירה סרפין, כשהמשמעות מובנת לכול: עם הבת שלה לא מסתובבים סתם. .20־ , חגגה אילנה את יום הולדתה ה 1977 בינואר מנשה היה כרגיל עסוק מעל הראש בלימודים, עבודה ומילואים, אך בכל זאת עשה מאמץ עליון והגיע ביום שישי, רגע לפני סגירת החנויות, ולקח את אילנה לצורף בפרדס כץ כדי לקנות לה תכשיט

ליום ההולדת. כשסרפין ראתה את המאמצים ואת תשומת הלב שהשקיע מנשה בקניית המתנה, אמרה לאילנה: "אם זה כל כך חשוב לו, ברור שזה בא מתוכו". היא הבינה שכוונותיו של מנשה רציניות. כבר בתחילת הקשר הביא מנשה את אילנה לחבורה. היא התקבלה בחיבוק חם. קשה היה שלא להתאהב בצעירה היפהפייה, הביישנית ומלאת הקסם. החברים הבינו מיד שזה רציני, וההוכחה לכך לא איחרה לבוא. בימים אלו לא היו טלפונים ניידים. החבורה התכנסה ללמוד בבית הוריה של דנה, ומנשה נתן לאילנה את מספר הטלפון שם, כדי שתוכל להתקשר בשעת הצורך. בפעם השנייה שהתקשרה וביקשה את מנשה, דנה – שענתה לטלפון וזיהתה את קולה – העבירה למנשה את השיחה ואמרה לו: "פעם שנייה אותו קול, אותה בחורה, זה נשמע לי רציני״. דנה, שהכירה היטב את מנשה והיו לה גם חושים מחודדים, לא טעתה. מנשה הגיע עם אילנה לבקר אצל יעל ודני שלום. "מה אתה אומר, באבא?" שאל את דני. "תחטוף", השיב דני. מנשה הציג את אילנה גם בפני חברי ילדותו מפרדס כץ. למרות שהלך בדרך שונה משלהם, הוא נשאר מחובר בלב ובנפש גם לחבריו הישנים ושמר איתם על קשרים הדוקים. גם הם התרשמו מאילנה ומהקשר בינה ובין מנשה. מנשה ואילנה יצאו במשך כשלושה חודשים, שבהם הייתה הזדמנות להיכרות הדדית מכל הכיוונים. הם בילו עם החבורה מהאוניברסיטה, נפגשו עם החבורה הוותיקה מהתיכון והכירו טוב יותר זה את משפחתו של זו. יוסי, אחיה הצעיר של אילנה, היה אז בתחילת בית ספר התיכון. מהרגע הראשון

26

ולמשפחת חזום – יותר. בערב, לאחר שחזרו מבילוי, היו מדוממים את המנוע האחד הרחובות השקטים הסמוכים לרחוב מגוריה של אילנה, ומנשה היה שר לאילנה שיר אהבה בערבית ומתרגם לה אותו. מילות שיר זה, שירו של הזמר המצרי הידוע עבד אל־ חלים חאפז "אהוואכ" ("اهواك"; "אני אוהב אותך") מתנגנות בראשה של אילנה גם היום. ״אני אוהב אותה, אני אוהב אותה ובליבי שוכנת אהבתי מחר בבוקר אני אומר לה רוחי היא שלה, שכלי הוא שלה, היא חיי כולם היא כולי, היא נשמת כל חיי אומר אוהב אותך אוהב אותך ואחייה, אוהב אותך, אוהב אותך אהבת חיי…״ בצוהרי שבת אחת חזרו השניים מאירוע של אחד החברים ברחוב המסגר בתל אביב, רחוב שהיווה אז מרכז לכל אולמות השמחות בגוש דן (בדרך כלל אולמות עממיים למדי). כשעצרה ליד דירת הוריו של מנשה, ראתה שהוא נרגש מאוד. היא אולי לא הבינה מיד מה הולך לקרות, אבל תוך שנייה היא קיבלה הצעת נישואין. אילנה לא חשבה לרגע ומיד אמרה כן. היא לא ניתחה ולא שקלה. היה זה החבר הראשון הרציני שלה, ובעצם גם היא הייתה החברה הרצינית הראשונה שלו. משהו בתוכם אמר להם שזה הדבר הנכון. והם צדקו, לגמרי.

היה עבורו מנשה כמו אח גדול, שאפשר לשוחח ולהתייעץ איתו. גם בין אילנה לבין אביבה, הגדולה ממנה בשנה, נקשרה מיד חברות. גם עם אריאלה, למרות שכבר הייתה נשואה, נרקמו מיד יחסים טובים. אילנה הוקסמה מהאווירה החמה בבית, ומאישיותם של שני ההורים: מרסל עם התבונה וחוכמת החיים ויעקב עם השרמנטיות, הבדיחות והמוזיקה. אילנה, שהרגישה תמיד קרובה במיוחד לאביה יצחק בשל שמחת החיים והתיאבון לחיים המשותף לשניהם, מצאה את התכונות האלה גם ביעקב. פרטיות רבה לא התאפשרה לזוג הצעיר שעשה את צעדי החברות הראשונים. דירת הוריו של מנשה הייתה קטנה מדי, בית הוריה של אילנה היה שמרני מדי. כאשר אילנה באה פעם לישון אצל משפחת מועלם, היא כמובן ישנה עם אחותו אביבה. מדי פעם סיפקה להם הדירה הקטנה של סבתא רחל בפרדס כץ מקום שקט להיפגש בו בפרטיות שזוג צעיר כל כך זקוק לה. אבל אין ספק שה־מקום שהעניק להם מרחב פרטיות חיוני היה המכונית. בדרך כלל הייתה זו המכונית של אבא של אילנה. בבעלות של משפחת מועלם הייתה רק מכונית אחת (באותם ימים גם זה היה לא מעט)

27

1977

הדירה המסוגננת ברחוב מאפו, שהייתה מלאה בשכיות חמדה ובריהוט עתיק, הייתה מקום מושלם להתחיל בו את חיי הנישואים. גם אם לא היה מקום קבוע למכונת הכביסה ובכל סבב כביסה היה צריך לחבר אותה לברז בשירותי האורחים. החברים נהגו להתבדח ולשאול אם מכונת הכביסה עובדת, או שאפשר לבוא לבקר. הזוג הצעיר נהנה מהקרבה לים ונהג לטייל בערבים ברחוב הירקון ולרדת לחוף הים ולהתבונן בדייגים. שרוני אחותה הקטנה של אילנה, שהייתה אז בת

צעדים ראשונים. אתגרים ראשונים ,1977 במרץ 15־ אילנה ומנשה מועלם התחתנו ב פחות מחצי שנה לאחר שנפגשו לראשונה. בתל אביב בדירה של 8 הם עברו לגור ברחוב מאפ"ו חברי משפחה של הוריה של אילנה, שנסעו לקנדה לתקופה לא מוגדרת, וביקשו מהזוג הצעיר להתגורר בינתיים בדירה ולשמור עליה, עד שדירתם שלהם ברמת גן, שאותה קיבלו במתנה 8 ברחוב המתמיד מהוריה של אילנה, תהיה מוכנה.

28

שש, אהבה לבוא בימי שישי לישון אצלם. מנשה היה מטייל איתה בגאווה ברחוב בן יהודה, היה ביניהם הסכם שהיא תקרא לו אבא, והוא יקנה לה גלידה, או כל מתנה אחרת שתחפוץ בה. אילנה ומנשה המשיכו בשילוב המוכר להם של עבודה קשה, לימודים ובילויים. מנשה עבד במשרד רו"ח פניני את פניני, ובערב, לשם השלמת הכנסה, לימד חשבונאות במכללות פרטיות. אילנה, שכבר היה ברור לה שחלום האקדמיה לא יוגשם לעת ההיא, עבדה במשרדי ממ״ן (חברה המפעילה את מסוף המטענים בנמל התעופה בן גוריון). היא גילתה בעצמה יכולות שהפתיעו גם אותה.היא התחילה עבודה כפקידת רכש בחברת אשר פויכטונגר בע״מ, שעסקה בפרויקטים של הנדסה חשמלית, ובעקבות פרישה לא צפויה של מנהל הרכש, נכנסה לנעליו ועשתה זאת בגדול. התמיכה מצד מנשה הייתה אינסופית. הוא לרגע לא נתן לה לחשוב שעיסוקיה פחותים בחשיבותם מעיסוקיו, ולימים יטען שמה שלמדה דרך ניסיון החיים, האינטואיציה והשכל הישר שלה שווה ״מספר תארים באוניברסיטה״. הקנייה הראשונה שעשה מנשה לדירה הזמנית הייתה מנורת שולחן פשוטה ובסיסית, שעלתה שקלים בודדים, אבל ההקדשה לאילנה זהרה באור יקרות: "זה הדבר הראשון שאני כותב לאורה של המנורה: אני אוהב אותך וכך אכתוב לך כל חיי". למרות השינויים האישיים והמקצועיים הרבים שעברו כולם בתקופה זו – בחירת קריירה, נישואים ולידת ילדים – הדבק החבורתי לא נחלש. הם המשיכו לקיים מפגשים בדירות הקטנות, לצאת ביחד וליצור מסורות חדשות כמשפחות צעירות. החבורה היוותה עבור כולם בית חם.

בין אילנה ומנשה היו הבדלים ברקע הכלכלי. אילנה הייתה כאמור בת למשפחה מבוססת, בעוד משפחת מועלם השתייכה למעמד ביניים צנוע אמצעים. מעולם לא שררה בבית תחושת מחסור אך ילדי המשפחה ידעו שאת דרכם בחיים יצטרכו לפלס בכוחות עצמם. בהתאם לעקרונותיהם ולתפיסת עולמם, הניחו ההורים של אילנה שמנשה הוא שיקבע את המעמד הכלכלי של המשפחה. תרומתם הנכבדת הסתכמה בדירה המרווחת ברמת־גן, בבניין שבנה אביה של אילנה. מעבר לכך, האחריות המלאה לעתידם הכלכלי הוטלה על כתפיו של הזוג הצעיר, והם היו מוכנים לשאת בנטל בגאווה. העצמאות שבעצם נכפתה עליהם התאימה למנשה ולכל המסלול שעשה עד כה. הם נרתמו למלאכת הפרנסה. מנשה, כאמור, המשיך להחזיק במספר עבודות. אילנה עבדה בבקרים במלון המשפחתי "ארמון הירקון“ בת״א ובשעות אחר הצוהריים למדה ניהול בתי מלון בשלוחת הטכניון בת״א, על מנת להכשיר עצמה לניהול בכיר. הם ראו ברכה בעמלם, הצליחו לקנות לעצמם מכונית ואפילו לנסוע פעם ראשונה לארצות הברית לחופשה.

29

להמשיך כמתוכנן בלימודי המלונאות בשעות אחר הצוהריים, כשמנשה ממלא את תפקיד ההורה האחראי. על דבר אחד סירב לקחת אחריות – החלפת חיתולים. גם מצבי חירום לא שברו אותו. אילנה קיבלה זאת בהבנה. איסטניסיות יתר או שמרנות – הסיבה לא הייתה חשובה לה. הוא היה אבא טוטלי בכל מובן אחר. חיתולים לא היו התחום היחיד במסגרת המטלות המשפחתיות שמנשה סירב לדרוך בו. גם שטיפת כלים הייתה מחוץ לתחום. מהיום הראשון לנישואים מנשה לקח חלק פעיל במלאכות הבית. אילנה הייתה מקור הסמכות והוא שמח מאוד לבצע, משטיפת רצפות ועד גיהוץ, שבו היה מומחה גדול. הכול, למעט שטיפת כלים. גם משימה זו עוררה בו התנגדות על בסיס איסטניסיות מעורבת בשמרנות. מנשה גם היה שליח נלהב לעריכת קניות. הוא היה קונה הכול לפי מצוות אילנה, ומוסיף לכך תועפות של ממתקים. ממבנה גופו הצנום קשה היה לנחש כמה אהב דברי מתיקה. גם אילנה הייתה שותפה לאהבה זו. הבית היה תמיד מלא ממתקים. התרחבות המשפחה הייתה כרוכה בהתגברות הלחצים הכלכליים. וכשדני שלום בא עם הצעה להיחלץ מהמרוץ אחר הפרנסה, להתקדם ולהתנסות בחוויות של עולם אחר, הוא מצא אצלם אוזן קשבת. דני, שהיה רואה חשבון בעל מנעד יכולות על ידי "סולל־בונה" – 1977 רחב, התמנה בשנת חברת בנייה ענקית ישראלית, מראשונות הענף בארץ ומבונות היישוב, ששלחה זרועות גם לשוק הבינלאומי – לשמש כמנהל הכספים הראשי שלה בניגריה שבאפריקה. דני, שאהב את מנשה, העריך אותו וסמך עליו, הציע לו שיגיש מועמדות לעבודה כרו"ח ראשי בחברה בניגריה.

רונה – בת בכורה ומשמחת

הרגישה אילנה, שהייתה 1979 בינואר 11־ בליל ה בחודש התשיעי להיריונה, סימנים מובהקים ללידה מתקרבת. לפנות בוקר הגיע הזוג הצעיר והנרגש לבית החולים ושם התבשרו כי הלידה לא תהיה מיידית. מנשה נפרד לשלום ויצא לעבודה. אילנה נשארה לבד, מבלי שתופתע או שתוטרד מכך. אמנם גברים אחרים בגילו כבר הראו נטיות יותר שיתופיות, אך היא ידעה שמנשה נשאר בנושא זה בשמרנותו (יש שיגידו המזרחית). הוא לא הלך עם אילנה לקורס הכנה ללידה ולא תכנן להיות נוכח בלידה. עצם הרעיון הכניס בו חלחלה. הוא הקפיד להתקשר מדי פעם לבית החולים לשאול אם יש חדש. ברגע שנודע לו שהלידה התרחשה, התייצב בבית החולים, גאה ומאושר. החל מרגע זה ואילך, לא היה אב מעורב ממנו. רונה הייתה בבת עינו. היא הייתה יצוקה בדיוק בתבניתו: תינוקת טובת מזג, חייכנית, עם סקרנות שאינה יודעת גבולות, מתפתחת במהירות ומפגינה יכולות קוגניטיביות וטכניות גבוהות. מנשה היה מגיע מהעבודה בשעת אחר הצוהריים, נשכב על השטיח עם בתו התינוקת ומשחק איתה בלי להתעייף. לרונה עצמה היה כושר ריכוז גבוה, סבלנות והתמדה. היא הייתה מרכיבה פאזל אחר פאזל לשמחת לבו של אביה. קשה היה לנתק אותו ממנה. מנשה גם נטל חלק פעיל בהשגחה עליה. כך, לאחר הלידה, יכלה אילנה

30

מנשה נמצא אז בהתלבטות לגבי עתידו המקצועי. הוצע לו להשתלב במשרד רו״ח פניני את פניני כשותף, אך הוא עדיין לא הרגיש שזהו המקום המיועד לו. למרות הצלחתו, הוא התקשה למצוא במקצוע הרו"ח את זהותו המקצועית. מנגד, עבודה באפריקה הייתה, עבור ישראלים רבים, הזדמנות לקפיצת מדרגה כלכלית, הן בגלל תנאי השכר הטובים והן בגלל עלויות המחיה הנמוכות. ובכלל, החיים בחו"ל נתפסו עבור ישראלים כחוויה נכספת. מנשה ואילנה החליטו בחיוב. כמו כל החלטה חשובה בחייהם, גם זאת הייתה החלטה משותפת. מנשה הגיש מועמדות לחברת "סולל־בונה", עבר סדרת מבדקים וראיונות והתקבל. דני כבר חיכה בקוצר רוח לחברים הוותיקים והאהובים שיהפכו לשכניו. אילנה עבדה באותם ימים במלון המשפחתי. מאחר שעדיין לא קיבלה את ההסמכה הרשמית הנדרשת לניהול מלון, העסיקה במלון מנהל מקצועי, שאליו קפץ מדי פעם לביקור חבר בשם צביקה לדני,

ששימש כמהנדס ראשי בניגריה בחברה של איש העסקים היהודי־אנגלי ליאון תמן, שעסקיו בארץ זו נמצאו אז בראשיתם. יום אחד סיפרה אילנה לצביקה על תוכניתם החדשה לנסוע לניגריה, ואז שאל אותה צביקה: "מה המוצא של בעלך?" ואילנה ענתה: "כמו שלי". "אבל מה שלך?" שאל צביקה. "עיראקי כמובן", ענתה. עיניו של צביקה אורו: "אז זה יכול להתאים". צביקה הסביר שתמן מחפש מנהל לעסקיו בניגריה, וכיליד סודן הוא ירגיש נוח עם מנהל ממוצא מזרחי. עוד באותו ערב הפגישה אילנה בין מנשה לצביקה, שנתן אור ירוק להתקדם. שבוע לאחר מכן הגיע ליאון תמן לביקור בארץ, משתכן כדרכו במלון "מגדל דניאל" שהיה בבעלותו ונקרא על שם בנו דניאל. אילנה ומנשה הוזמנו אליו. "תביא את כל התעודות שלך", אמר צביקה למנשה. "אבל הן תלויות ממוסגרות על הקיר", ענה מנשה. "אז תוריד מהקיר". וכך הוסרו התעודות והדיפלומות מהקיר, הוכנסו לתיק והובאו על ידי הזוג אל המלון. תמן קיבל את פניהם בחדר גדול ומרשים, מוקף בעוזריו. השיחה התנהלה באנגלית. אילנה ומנשה דיברו אנגלית טובה למדי. תמן שוחח בעיקר עם מנשה, אך גם לאילנה הקדיש תשומת לב. לאחר עשרים דקות שאל תמן את אילנה במבטאו הכבד: ”Are you serious about it? He will need your support” כשקיבל תשובה חיובית, פנה למנשה ושאל אותו: "Can you go in two weeks?" מנשה ביקש חודש. ההחלטה נפלה. זמן אפריקה התחיל.

31

32

2 שער זמן ניגריה

1980

34

התרגשות של פרידה

המשפחות כבר ידעו על ההחלטה העקרונית של הזוג הצעיר לעזוב לניגריה ועל המשרה שחיכתה למנשה ב"סולל בונה“ והוחלפה במשרת ניהול בחברה של ליאון תמן. הרגשות היו מעורבים: שמחה והתרגשות לקראת העתיד שמצפה לזוג הצעיר בצד צער גדול על הפרידה הצפויה. צריך לזכור שבאותם ימים התקשורת הישירה בין מדינות הייתה מאוד מוגבלת. שיחות טלפון עם חו"ל דרשו תיאומים והיו מאוד יקרות, ורשתות תקשורת דיגיטליות לא היו בנמצא. יוסי הגיס, שהיה אז באמצע השירות הצבאי, הרגיש אובדן גדול. מנשה ליווה אותו בעצה ובהקשבה גם לאורך לימודיו בתיכון. בכל עימות עם ההורים, בכל עניין בבית ספר, בכל צרה בחיי האהבה של בן עשרה, בכל התלבטות לפני הגיוס – מנשה היה שם לשמוע ולסייע. עכשיו, באמצע השירות, היה לו קשה מאוד לחשוב על פרידה מהמנטור. הוריו של מנשה היו מלאי חששות מהפרידה. מנשה היה סלע איתן עבורם. מעין אבא שני למושון הצעיר, ואח תומך לאחיותיו. גם ההורים של אילנה הצטערו על עזיבתם המיועדת, והצרו כמובן על הפרידה מרונה נכדתם הראשונה, אך יצחק סמך על הזוג הצעיר ואמר ליעקב מחותנו: ”אתה רואה את הזוג הזה? הם יגיעו רחוק". החבורה שמעה בתדהמה על ההחלטה לנסוע לניגריה אך הגיבה בפרגון. זמן מה לפני כן נערכה בדירתם של אילנה ומנשה מסיבת פרידה לדנה ורוני שנסעו ללימודים בארצות הברית. החבר'ה אמרו בצחוק שכנראה מי שמארח מסיבת פרידה, יהיה הבא לנסוע. ואכן, מסיבת הפרידה לאילנה ומנשה נערכה אצל לאה וגיל אורן שנסעו אחר כך גם הם לעבודה בארה״ב.

נסע מנשה ללגוס בירת 1980 לקראת סוף שנת ניגריה לבדוק את השטח. לאחר כחודשיים הודיע לאילנה: "הכול בסדר. אפריקה היא לא ג'ונגל. את יכולה לבוא". אילנה השכירה את הדירה הרמת־גנית לשנה, מכרה את הרכב, נטלה את רונה בת השנתיים ובפברואר הצטרפה למנשה בלגוס שבניגריה. 1981 ניגריה הוגדרה כמדינת עולם שלישי לפי כל האפיונים: שכבה שלטת דקה מאוד ועשירה מאוד, עוני גדול, שחיתות ממסדית עמוקה, היעדר משילות, בערות וקיטוב וכתוצאה מכך פשיעה נרחבת. כל אלו היו שם, אך למשפחה ישראלית שהגיעה לעשות טוב לעצמה, לחברה המעסיקה ולמדינה, חיכתה חלקת אלוהים קטנה. עסקיו של ליאון תמן בניגריה היו אז מוגבלים בהיקפם: פרויקט אחד בתחום הבנייה ועסק של שיווק סבונים. מנשה מצא עצמו, עם הגעתו, עוסק בספירת מלאי של סבונים. אך עם חוש היזמות של תמן וכישורי הניהול והפיננסים של מנשה, נשארו הסבונים בגדר אנקדוטה. עסקי הבנייה התפתחו במהירות ובזה אחר זה הצטרפו לצבר ההזמנות פרויקטים של בניית בתי מלון, בתי חולים, תחנות רדיו וטלוויזיה. מלכתחילה הבין מנשה כי עליו לנצל באופן האפקטיבי ביותר את הידע המקצועי שלו בנושאי כספים, כלכלה וניהול, ולהיתמך על ידי בעלי מקצוע בתחום הבנייה. הוא חילק ניהול כל פרויקט לשני ראשים – אדמיניסטרטור ואיש בנייה. הוא עצמו פיקח ישירות על גיוס האנשים, כדי להבטיח צוותי עבודה מעולים ואמינים. למרות שעבור מנשה בן הייתה זו התנסות ראשונה בתפקיד ניהולי 29־ ה

35

בכיר כל כך, נראה היה שיש לו תפיסה מגובשת מאוד על תפקידו. הוא לקח אחריות מלאה על הכול, ירד לפרטים, נתן גב לכל עובד ועובד. מאידך, הסמכותיות המלאה לא לוותה בשמץ של התנשאות. הוא דיבר אל כל אחד בגובה העיניים, מאדמיניסטרטור ראשי בפרויקט הגדול ביותר ועד לשוליית הטבח בבית. אשר למראהו, הוא נשאר אלגנטי כדרכו: היה מסתובב בין משרדי הממשלה השונים, תמיד עם חליפה ועניבה, ועם "בריפקייס" (תיק מנהלים מהודר שהיה מקובל אז ונקרא גם תיק ג'יימס בונד). תחושת הביטחון שהעניק מנשה כמנהל וכחבר הייתה חיונית לאנשים, מרביתם ישראלים, שהגיעו לעבוד במדינה חדשה ומוזרה, רחוקה אלפי

לבדוק את השטח, 1982 קרוב, הגיע לניגריה בשנת עדיין ללא משפחתו. מנשה קלט אותו וליווה אותו באופן צמוד. הוא הדריך אותו בכל פרט ופרט בחיים החדשים עד שראה שהוא מתבסס ומתביית. כחודשיים לאחר שיורא הגיע, נכנס אליו יום אחד מנשה עם חבילת מזומנים גדולה וביקש ממנו שישמור עליה. יורא כבר ידע שבניגריה משלמים רק במזומנים, לא משנה גודל הסכום או סוג העסקה. מספר ימים אחר כך זומן יורא לתשאול אצל מנהל החשבונות הראשי של החברה. הסתבר שבתוך הקבלות שהגיש כאדמיניסטרטור, נכללה גם קבלה שהגיש מהנדס הפרויקט. בדיקה העלתה nails על שזהו תשלום שביצעה אשת המהנדס עבור טיפול ציפורניים. יורא נחשד כאילו סייע למהנדס להגניב הוצאות אישיות שאינן קשורות לעבודה. בירור נוסף העלה שמדובר בקבלה שהתגלגלה בטעות לניירות החברה, כי מישהו חשב שמדובר במסמרים, גם הם . בכל מקרה היה מדובר בסכום קטן מאוד, nails אבל בשל העבודה במזומנים נקטו בחברה זהירות כפולה ומכופלת ברישום ההוצאות. לאחר שיורא נוקה מכל חשד, הוא שאל את מנשה למה הפקיד בידיו כמה ימים קודם את חבילת המזומנים הגדולה. "ידעתי שהולכים לעשות בדיקה מולך, ורציתי שתדע שאני סומך עליך לחלוטין ויש לי בך אמון מלא". אמון הייתה מילת המפתח ביחסיו של מנשה עם סביבתו – היה לו הכישרון לייצר אמון הדדי בינו לבין אנשיו. יורא, כמו כל העובדים האחרים שמספרם גדל והלך, ראה כיצד מנשה מיטיב לאבחן אנשים, לזהות אותם, יודע במי לתת אמון ויודע להוכיח מאידך שהוא זכאי לאמונם. הוא התייצב מאחורי אנשיו כחומה בצורה, העניק להם ביטחון, גב ובית במקום העבודה.

קילומטרים מביתם ובעלת תרבות שונה לחלוטין. בית מועלם היה פתוח בלילות שבת ל"קידוש" ולארוחה לכל ה"רווקים" – כך כינו את העובדים שמשפחתם נשארה בארץ. כולם היו אורחים קבועים, וילדי משפחת מועלם ראו בהם חלק מהמשפחה המורחבת, שיחקו איתם ונהנו מחברתם. יורא בידר, אדמיניסטרטור בחברה שהפך לחבר

36

37

הילדים. תבדוק אותן ותראה שהכול בסדר". הבחור חזר והודיע למנשה שהוא ביצע בדיקה והכול תקין. "אני ביקשתי שתודיע לי מה מצבן?" שאל מנשה, "לך תבדוק שוב ותוציא לי חשבונית". זו הייתה העבודה הראשונה של הבחור כמוסכניק בניגריה. ,2020 משם המשיך ועשה חיל. שנים אחר כך, במאי פגשה אותו אילנה בישראל במוסך של מרצדס. שניהם באו לשם לטפל ברכביהם. כל הזמן בעבודה. כל הזמן בבית ,)Non-Local Workers( ״ משפחות ״האקס-פטרייט כפי שנקראו הלבנים שעבדו בניגריה, להבדיל מהמקומיים, גרו בוויקטוריה איילנד, פרבר יוקרתי של לגוס, בנחלות מוקפות חומה עם שומרים. בשטח הנחלה היה ממוקם בית פרטי למגורי המשפחה, ובסמוך לו ״הבויסקוואטר״ - מבנים למגורי הצוות: טבח, אומנת (נני) ואיש תחזוקה. כך גם משפחת מועלם. בתחילה התגוררו בבית פרטי גדול שחלקו הוקדש למשרדי החברה. בהמשך נבנה בניין מגורים גדול יותר ומתאים יותר לצורכי החברה הגדלים. השילוב הזה של בית ומשרד העניק יתרון עצום למשפחה. מנשה היה תמיד זמין. הוא היה מתייצב לארוחת צוהריים עם המשפחה, וחוזר אחר כך למשרד. דלתו הייתה תמיד פתוחה למשפחה. אם היה באמצע ישיבה או שיחת טלפון, היה מאותת שמיד יתפנה. מהרגע הראשון היה ליאון תמן "מנטור" למנשה בכל עניין. מנשה העריץ אותו ולמד ממנו כל מה שאפשר על ניהול עסק, על ניהול משא ומתן, הגעה להסכמות, יחסים עם לקוחות. תמן מצדו גילה למנשה ולמשפחתו חיבה גדולה. כאשר היה מגיע

אם מסתכלים היום על הסגנון הניהולי של מנשה מבינים כמה הוא הקדים את זמנו בהבנת החשיבות של המשאב האנושי והצורך לטפחו. ככל שהחברה גדלה, והפרויקטים התרבו והלכו, גדל בהתאם גם מספר האדמיניסטרטורים. כל אחד מהם היה אחראי לפרויקט שלו, אתרי הבנייה היו רחוקים זה מזה. מנשה השכיל לייצר אווירת לכידות של יחידה. הוא דאג לכל אדמיניסטרטור כאילו היה בן יחיד, ובמקביל יזם פעילויות סדירות לגיבוש חברתי – ימי כיף, טיולים, יציאה למסעדות, אירועים בחגים. הכול כדי שהאנשים ירגישו חלק ממשפחה. מנשה כמובן לקח חלק בכל פעילות, מהווה עבור כולם את החוט המקשר. החברה תחת ניהולו שגשגה והפכה לחברת ענק, אך האווירה נשארה אינטימית. מנשה, עם האכפתיות והאנושיות שלו, היה קשוב לנעשה בקהילת הישראלים כולה בלגוס, וניסה לעזור ככל יכולתו, אם בעצה ואם בפתיחת דלת. יום אחד הגיע למשרדו ישראלי צעיר. הוא סיפר שהגיע לניגריה במטרה לפתוח מוסך, והפנו אותו למנשה, כמי שמנהל חברה בעלת צי רכב גדול. מנשה הקשיב לבחור והפנה אותו לחצר הבניין. "תראה שם שתי מכוניות מרצדס חונות. הן משמשות להסעת

38

39

40

לביקורים עסקיים בניגריה, מלווה במזכירתו, העדיף תמיד להשתכן בדירתו בבניין על פני שהות במלון. הוא היה סועד עם המשפחה ולאחר מכן היו מנשה והוא יושבים ומדברים לתוך הלילה כחברים טובים. היחסים ביניהם התהדקו והלכו. בנסיעותיו התכופות ללונדון, כחלק מעבודתו, היה מנשה אורח של קבע בבית התמנים, ובימי חג סעד על שולחנם. בין המועלמים לבין התמנים, כולל ריטה אשתו של ליאון, ילדיו דניס, נורה דניאל ואוולין ואחר כך גם עם בעלה של אוולין, רוני דואק – נוצרו יחסים חמים והדוקים, הרבה מעבר לקשרי העבודה.

דניאל, כאשר החליף את אביו בביקוריו העסקיים בניגריה, נהג גם הוא, ממש כמו אביו, להשתכן בבניין המגורים של משפחת מועלם. מנשה ואילנה היו מוזמנים לאירועים משפחתיים של משפחת תמן ונהגו להיפגש איתם גם בביקוריהם בארץ, במלון דניאל בהרצליה. מלבד ההערכה ההדדית, האישית והמקצועית, היה גם חיבור נוסף בין מנשה לתמן. תמן המסורתי נהג להתפלל כל בוקר. מנשה הסתפק בקידוש בליל שבת, אך גישתו המכבדת למסורת ולשורשיו המזרחיים גם היא היוותה חיבור.

41

תמיד באמצעות נהג, וכאשר נסעו נסיעות ארוכות, למשל לשדה התעופה, היו נוסעים בשיירה קטנה. הנהג היה דמות מפתח בחיי היומיום. כילד, היה הנהג עבור רון חבר ממש. הזמינות של הנהג הקנתה לו חופש תנועה: עם הנהג היה נוסע לשוק, לחברים, לחנויות של השגרירות האמריקאית, כדי שיקנה לעצמו כל מיני גאדג'טס ומשחקים. החופש היה כאילו מוחלט, אך עינם הפקוחה של ההורים הייתה תמיד מעל. כאשר רון קנה לעצמו נפצים, מנשה פשוט החרים אותם. הוא ידע לשים גבולות. הוא פינק את ילדיו בתשומת לב ובזמינות תמידית, אבל תמיד היה מודע לחובה החינוכית. כאשר רון היה כבן שבע, הוא ביקש מאביו "סופר נינטנדו" – משחק הווידאו שהיה אז הפופולרי ביותר. מנשה לא נעתר מיד. "תראה", אמר לילד המשתוקק, "זה יקר. יש לי עכשיו ברשותי קצת לירות שטרלינג. אם שערן יעלה, אוכל לקנות לך את המשחק". רון סימן לעצמו אתגר. הוא הצליח, באמצעות צלחת CNN־ הלוויין דלת הערוצים, לקלוט את שידורי ה

רון וסיון – הילדים של ניגריה נסעה אילנה לישראל ללדת את רון. 1982 בשנת הילד השרמנטי בעל העיניים הגדולות נכנס מיד ללב. מנשה שוב הפך לאבא. הוא היה מאושר. הוא לא דיבר במונחים של בן זכר יורש. הוא פשוט היה מאושר שנולד עוד ילד. שמו של הילד – רון – נבחר דווקא על ידי סבתא סרפין. כאשר אילנה הייתה בהיריון, מבלי שיידעו אם מדובר בבן או בבת, החלה סרפין להתייחס לעובר בבטן בשם רון. וכאשר יצא לאוויר העולם, כבר היה ברור שכך יקראו לו. חייה של משפחת מועלם, כמו של משפחות ישראליות אחרות בקהילה, היו טובים מאוד, ואולי אף יותר מכך. "חיינו בלה־לה־לנד", צוחקת אילנה. כמשפחה מערבית נהנו מכל מנעמי החיים: הבית נוהל ותוחזק על ידי צוות מקומיים שכולל טבח, ), חשמלאי, גנן nanny (, מטפלת ( steward משרת ( ושלל אנשי תחזוקה וכמובן נהג. בניגריה לא ניתן היה לקחת את המכונית ולצאת לנסיעה, הן מטעמי ביטחון אישי והן מטעמי מעמד. הישראלים התניידו

42

והחל לעקוב בשקיקה אחר שער הליש"ט כפי שהתפרסם במדדי המטבעות היומיים. כאשר היה רואה חץ מצביע למעלה, היה לבו פועם בהתרגשות והוא היה מזעיק את מנשה מהמשרד, שייווכח בעצמו. מנשה לא זלזל ב"ברוקר" הקטן שצמח לו בבית. הוא עזב הכול ומיד בא לראות. כשהליש"ט הגיעה לשער מספק, נקנה הנינטנדו הנכסף. מנשה תמיד התייחס לרון בגובה העיניים והראה לו שהוא סומך עליו. באחד הקיצים, לקראת שובם מהארץ, ביקש רון, והוא עדיין ילד קטן, להקדים הפעם ולחזור מהחופשה עם אבא, לפני חזרת כל המשפחה. מנשה נעתר מיד לבקשתו. רון זוכר את התחושה הנהדרת, להתלוות אל אביו לטיסה, כמו שותף שווה, בלי אמו ואחיותיו, ולחזור אל הבית הריק שבו רק שני גברים – אבא והוא. הוא נוצר תחושה זאת בלבו כחלק מהזיכרון של אבא. כשרון היה כבן חמש, הוא רשם בתולדות המשפחה אירוע שלא נשכח. התוספתן (אפנדציט) שלו התפוצץ והוא היה חייב לעבור ניתוח חירום להצלת חייו. בשל מצבו, היה ברור שאת הניתוח יהיו

חייבים לעשות בניגריה, ומיד אחר כך להעבירו במטוס־אמבולנס ללונדון. החברים התגייסו למבצע הלוגיסטי הלא פשוט. מנשה הפך את הבית לחמ"ל וניהל משם את העניינים כמבצע צבאי לכל דבר, מבלי לאבד לרגע את קור רוחו. הכול עבר בשלום. הניתוח בוצע על ידי הרופאים הניגריים במיומנות רבה, וההעברה להמשך האשפוז בבית חולים בלונדון, בליווי אילנה, במטוס אמבולנס, התבצעה ללא תקלות. רק אז הרשה לעצמו מנשה להתיר את אצבעותיו. במהלך כל השעות הארוכות שבהן ניהל את המבצע, אצבעותיו היו משולבות והוא התיר אותן רק לצורך חיוג או כתיבה. הוא החזיק לילד שלו אצבעות עד שהתברר שיצא מכלל סכנה. לבית חולים, אגב, מנשה האיסטניס והרגיש לא נכנס. הוא הכיר את החוזקות של אילנה ואת קור רוחה במצבי חירום וידע ששם אינה צריכה אותו. היא מצידה ידעה שיש דברים שהוא לא מסוגל לעשות. הם השלימו זו את זה באופן טבעי. שוב נסעה אילנה לישראל – כדי ללדת 1986 בשנת את סיון בת הזקונים. סיון התינוקת היפה בעלת החיוך הממזרי הפכה מיד לצעצוע המשפחתי. מנשה כבר לא שכב איתה על השטיח להרכיב

43