מנְשַ – חיים שלנו - סיפור חייו של מנשה מועלם

הערצה זאת מצד המורים לא הייתה מובנת מאליה. באותם ימים, ובוודאי בעולם השמרני של המעברה, היה המורה דמות מורמת מעם ומעוררת יראה. היו מורים שנהגו להכות את התלמידים. "מכות?" צוחק יוסי אסלן, "מכות זו מילה עדינה. סטירות, בעיטות, משיכות בשיער. אבל לא למנשה. מנשה היה מעל זה. המורים העריצו אותו". כשמרסל, אמא של מנשה, הגיעה לקופת החולים שאלו אותה הממתינים: "עם ילד כמו מנשה, מה את עושה פה בכלל?" מנשה היה מושא להערצה אבל לא לקנאה, וזאת משום שיחד עם הברק השכלי, באותה חבילה, הגיעו גם אינטליגנציה רגשית, טוּב לב, נדיבות ותחושה של שלמות פנימית. המפית הרקומה היא רק הוכחה קטנה לכך. למנשה לא הייתה שום בעיה עם מלאכה "נשית" כמו רקמה. הוא רצה להתנסות, רצה לרקום וכדרכו עשה זאת באופן מושלם. הוא היה חביב המורים אך גם אהוב ומקובל מאוד על התלמידים. הוא לא התנשא ולא התגאה והיה מוכן תמיד לעזור, לחלוק ולשתף. המורה של המשפחה באותם ימי צנע ועוני במעברה הרעיון של שיעורים פרטיים היה בלתי נתפס, אך לאחים של מנשה ולילדים אחרים במשפחה היה מורה פרטי משלהם – מנשה. אביבה "האשימה" כל חייה את מנשה שבגללו היא לא למדה אנגלית, כי מנשה הכין עבורה את השיעורים. גם לאח הצעיר מושון, שבאותן שנים לא הראה חיבה יתרה ללימודים, עזר מנשה ככל יכולתו. שירותי ההוראה של מנשה לא הוגבלו לבני המשפחה הקרובים. רותי (כיום נוריאל), בת דוד של

מנשה (אביה של רותי היה אחיה של מרסל, אחד מהשמונה), שגרה בצמידות אליהם מספרת שמנשה היה מלמד את אחיה משה (לא חסרו "משה" במשפחה, כולם על שם סבא של מרסל שהיה חכם בתורה ונקרא ״חכם משה״) בקביעות פעם בשבוע. רותי הקטנה הייתה מחכה בהתרגשות לבואו של ה"מורה", שהיה בסך הכול נער צעיר. היא הייתה מתגנדרת לכבודו בשמלות מהארון של אמה ועורכת לו תצוגת אופנה. כשהתרגזו עליה הוריה על שהיא גוזלת את זמנו היקר של המורה על חשבון אחיה שזקוק לעזרה, מנשה היה מרגיע אותם: "יש לי זמן

מנשה עם הוריו יעקב ומרסל

לכולם", אמר ואכן מצא זמן לתת גם לה תשומת לב. במבט לאחור ניתן לומר שכבר אז בלטה אצל מנשה היכולת הרגשית המיוחדת שלו – למצוא את החיבור, את הזמן ואת הקשב לכל אחת ואחד. דליה

11