התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן

37 פרק צריך להתפרנס

בשל המחסור, השוק השחור פרח. היה מחסור במזון, בבגדים, באמצעי חימום, בתרופות ובמקומות מגורים. לצד המחסור הפיזי היה מחסור רגשי עצום, כשהתברר שהורים, אחים ואחיות, מכרים ואהובים לא יחזרו. הקהילות היהודיות בבלגיה קמו מחדש ועסקו בסיוע לפליטים שחזרו, ומתן . סבתא קיבלה עבודה בגו’ינט ולא יכלה להשגיח על אמא ולכן שיכנה 75 עזרה כלכלית וחברתית אותה בבית יתומים. זו הייתה תקופה קצרצרה כי אמא הייתה חולה כל הזמן ונזקקה למסגרת ביתית. סבתא מצאה משפחה פלמית נחמדה ומבוגרת, שגרה מחוץ לעיר ושמחה לשמור על אמא תמורת תשלום. הם היו מקורבים לחוגי המחתרת. אמא זכרה את המשפחה לטובה. היו להם בעלי חיים והייתה להם בת מתבגרת ששימשה מעין אחות גדולה לאמא. סבתא השתדלה להגיע ככל שיכלה לביקורים ובוודאי בסופי השבוע. היא עבדה קשה: תחילה עבדה במשלחות שיצאו לחפש ילדים יהודים שהוחבאו במנזרים ובבתי משפחות. היה קושי להוציא את הילדים מהמסגרות אליהן הם התרגלו ובעיקר ממשפחות מסורות שגידלו אותם באהבה ובסיכון גדול. רובם לא הכירו הורים אחרים וכפי הנראה סבתא עבדה בו. היו AIVG והשבר היה נורא. הארגון שהיה בחסות הגו’ינט, היה ארגון ה ויכוחים מרים בין הארגונים השונים באשר להוצאת הילדים מסביבתם המוכרת על-מנת להשיבם ליהדות, וארגון זה היה הסבלני ביותר כלפי השגחה על הילדים במשפחות שגידלו אותן, על-מנת . ייתכן 76 להקל עליהם; לכן הוא עמד בוויכוחים מרים עם ארגונים יהודים אחרים שעסקו בתחום זה שזו אחת הסיבות לביקורת שהייתה לסבתא כלפי ההתנהגות של הגו’ינט, אותה היא ראתה כמתנשאת ואטומה למצבם הקשה של היהודים בבלגיה. ארגון הגו'ינט היה משופע בכסף וסבתא זכרה אותו כמנקר עיניים ואטום לסבל שסביבו. מכל מקום סבתא לא עמדה בזה וביקשה לעבור לתפקיד אחר. היא הועברה לתפקיד משרדי שאיפשר לה לפרנס את עצמה, את הבת שלה ואת אחיה. אני מניחה שהיא חיכתה לבדל ידיעה מהארי, אולי קיוותה שישוב. היא עקבה מן הסתם אחר רשימות החוזרים שהתפרסמו. עם החודשים שעברו היה ברור שהוא לא יחזור. סבתא פנתה לאישה שהחביאה את כלי הכסף המשפחתיים כדי שתשיב לה את הדברים, והאשה התפלאה - “את בחיים? חשבתי שכולכם מתים!“. היא השיבה את הכלים. סבתא מעולם לא שכחה את קבלת הפנים הזו, אבל היא נתקלה גם בטוב: דוד שלה, אחיו הגדול של אבא שלה, דוד ישראל, התחבא גם הוא בבלגיה. הוא היה אדם אמיד ויום אחד בא לבקר והביא אתו סכום כסף עבורה. הוא סיפר שאבא שלה ביקש ממנו למסור זאת לבנותיו, אם תישאר מי מהן בחיים. גם הוא וגם היא ידעו, שאת אבא שלה לא עניין בכלל מה קורה לבנות שלו ובוודאי שלא היה לו כסף לתת להן ואם היה משהו – הוא היה מבזבז אותו על קלפים. אבל זו הייתה דרכו האצילית של דוד ישראל לעזור לאישה , האריך ימים. הוא UNCLE ISRAEL הצעירה ולשמור על כבודה גם יחד. דוד ישראל, שכונה בפי כל לא היה היחיד שניסה לעזור: ענף משפחתי של הליפשיצים לא שבו לבלגיה מהולנד בתום מלחמת העולם הראשונה. הם חיו בהולנד ורוב בני הדודים ובנות הדודות של סבתא עלו ארצה כחלוצים בשנות השלושים לייסד את רמתיים, ואחרי כן היו ממייסדי בורסת היהלומים. הם היו ענף שמח ומלא חיים של תשעה אחים ואחיות, שהגיעו ברובם לגיל מבוגר והיו בעלי ראש פתוח וסגנון מיוחד. אמא

. 321 , ע”מ Ibid

75 76

.325-330 , ע”מ Ibid

116