התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן

סבא וסבתא אהבו שניהם לנשנש. הם החזיקו בקופסאות פח מאנגליה שהכילו ממתקי טופי. הם קנו שוקולדים נהדרים [לכבודנו הנכדות או שמתמיד היו שם?]. סבא גם היה צלם חובב וקנה לעצמו מסרטה איתה הסריט את הבנות, ובאמצעותה הוקרנו סרטים בחגיגות יום ההולדת של הבנות. סבא היה אדם טוב ונוח לבריות, אבל כשהוא התרגז הוא התרגז מאוד ונתן לכולם להבחין בזה: כמו במקרה שקרה בבית הכנסת, שם מישהו ניגש לליליאן, שהייתה ילדה קטנה, ושאל אותה למה יש לה עיניים שחורות כל כך. האיש המליץ לה לשטוף אותן עם מים וסבון, וזה מה שהיא עשתה. כשסבא ראה אותה אדומת עיניים, הוא התעצבן על היהודי הטיפש, כהגדרתו. סבא וסבתא גידלו שלוש בנות, שונות זו מזו, וזכו יחד לשלוש נכדות: נעמי, אני [מיכל] ואיריס. סבא היה מתבדח שהוא כמו סולטן בהרמון עם כל הנשים והבנות שסביבו, וקיווה שייוולד גם בן שימשיך את המשפחה. זמן לא רק לאחר מותו נולד פיליפ-פתחיה שקרוי על שמו, ולאחריו דן-פתחיה, אח למיכאל וליוני, אחיו הצעירים ממנו.

52 פרק לגדל ילדות

סבא רך הלב והחרד לא אהב שהבנות יוצאות מהבית. לעומתו, סבתא הייתה מודיעה נמרצות שהיא לא מגדלת ילדות מפונקות, ובאמת היא לא הייתה דמות מפנקת. בזכות העמידה התקיפה שלה הבנות הצטרפו לבני עקיבא, יצאו לטיולים ולמחנות קיץ שנמשכו שבועות. הן היו חניכות נלהבות ובלאנש וליליאן היו למדריכות, כשבלאנש משמשת גם כקומונרית. הן היו שואלות מסבא חולצות גדולות והוא היה צוחק מהאופנה המשונה. כשישבנו שבעה על אמא ז"ל הגיעו חניכים וחברי השבט שלה לנחם. הם סיפרו כמה משמעותית הייתה בני עקיבא בשבילם: מקום צעיר ושונה מהקהילה. נשבה שם רוח נעורים, חלוציות והגשמה. התנועה אפשרה להם להיות עצמאיים, לבנות עולם משלהם, בתקופה בה לרבים מהם היו הורים שעסקו בהישרדות. המקום יצר שמחת חיים והתלהבות. אמא תיארה את התקופה הזו כיפה בחייה.

50 בלאנש, מדריכה בבני עקיבא, אמצע שנות ה-

165