נקודת מפגש גיליון 10 ינואר 2016

צילום: באדיבות " רטורנו"

לחיות. הצהרתי שאני דתייה והשתחררתי. נותרתי ללא מסגרת ואז הכרתי בחור שסבל מפוסט–טראומה והיה לו אישור רפואי לקנביס. הוא השתמש בעוד סמים חוץ מקנביס. וככה התחלתי לנסות סמים. בהתחלה זה שימח אותי והיה פתרון לכל החיים האלו. זה שחרר אותי מכל הכאב. הרגשתי כמו נשמה שמרחפת באוויר, הרגשתי שיש לי בשביל מה לחיות. החלטתי שאני אעשן בבוקר, אלך לעבודה וחוזר חלילה. אבל זה לא הספיק והתחלתי לקחת חומרים קשים יותר. עד היום יש לי צורך להשתמש, אבל אני מתמודדת. בסופו של דבר הגעתי למצב שכלום לא עזר לי. יצאתי עם נרקומן שהיום מרצה מאסר בכלא. הרגשתי שהוא עושה לי את קולטת כמה הדימוי טובה שהוא אתי. העצמי שלי נמוך? אני בהלם ממה שנהיה ממני. כבר לא היה אכפת לי שום דבר. חייתי לפי דחפים וריגושים. בעצם לא הייתי... אחרי עשרים שנות הידרדרות עצרתי את כדור השלג הזה. הגעתי ל'רטורנו'. בהתחלת הטיפול לא ידעתי מה לעשות: לא היה לי פלאפון, לא היו לי סמים. עברתי חודש קשה מאוד, אבל הבנתי שיש לי כל כך הרבה דברים לא פתורים והחלטתי להיכנס בזה בכל הכוח. הבנתי שיש פתרון.

הספר תמונות שלי עירומה בפלג הגוף עליון. הייתי פגועה עד עמקי נשמתי, כי הוא עבד עליי. זה אכל אותי מבפנים. כולם צחקו עליי. כולם ראו אותי! זה הרגיש לי כמו אונס. הוא אנס לי את הפרטיות. נתתי בו אמון, נפתחתי לפניו, והוא נכנס פנימה והרס אותי מבפנים. הפכתי לבדיחה של בית הספר, הייתי שמנה, לאף אחד לא היה אכפת ממני. חטפתי המון מכות. אם הייתי מדברת על זה, הייתי יכולה לעשות עם זה משהו, אבל לא עצרתי את זה. סבלתי איומים ברצח. היה לי צורך גדול מאוד באהבה, והייתי נקודת משיכה לפגיעות מיניות. הפכתי שק אגרוף של כל העולם, מישהו צילם אותי מתחת לדלת השירותים והפיץ את התמונות בקרב כל הילדים. הרגשתי התחלתי לשתות 13 שאין לי ברירה ובגיל וויסקי ולעשן סיגריות. פתאום הרגשתי שיש לי מפלט, שיש לי תקווה. נשרתי מהלימודים ובמשך שנה ישבתי עם אנשים שמעשנים סמים. נשארתי ערה בלילות, התכתבתי באינטרנט, קיימתי יחסים עם גברים, הכול כדי לברוח ולא להרגיש. תמיד ברחתי גם לאוכל, אבל זה כבר לא הספיק. פיתחתי יחסים תלותיים ופוגעניים. החלטתי לא להתגייס לצבא. לא 18 בגיל רציתי להתאמץ. גם ככה לא היה לי כוח

היום המסר שלי לבנות במצב דומה הוא - לא לפחד! להשכיל לעצור את ההידרדרות גם אם זה נראה בלתי אפשרי. לדעת לאזור אומץ ולבקש עזרה. אם לא עוצרים בזמן מגיעים לתחתית שאני בחיים לא האמנתי שאגיע אליה. תמיד חשבתי ששום דבר לא יפגע בי. ברגע שמתחילה אובססיה, צריך להבין שזו בעיה. וגם כשנראה שמאוחר מדי, עדיין לא מאוחר מדי ואפשר לעצור. מי היה מאמין שאני אהיה נקייה, שאהיה מסוגלת להיות כנה מול הרגשות שלי, שאגיע לשלום ולשלווה עם כל החיים התעללתי בעצמי ועכשיו עצמי. אני אוהבת את עצמי. ועדיין אין ביטחון בהחלמה. אני עושה דרך - ללמוד לקבל את מה שעברתי, לא להלקות את עצמי בגין מי שהייתי פעם. לא לשפוט אותה. לחבק את הילדה הקטנה הזאת. הרב אקשטיין: האתגר בעבודה עם התמכרויות הוא לשכנע מישהו - שנמצא בתוך עולם שלדעתו טוב לו בו - לבוא לטיפול. הרצון של אדם לפצות את עצמו חזק מכל היגיון. זו דרך לשרוד. יש גיל צעיר מאוד שבו לא זוכרים פגיעה, ויש גיל מבוגר שבו כבר יודעים לשכוח. הן ההרסניות ביותר. 5–12 פגיעות בגיל רחל, בעבר מטופלת והיום מדריכה ■ יש לי זיכרון ילדות ישן, שבו ב'רטורנו':

19