נקודת מפגש גיליון 10 ינואר 2016

רק דחיתי אותו וכל הזמן חיפשתי דרך למלא את החלל של הפגיעות המילוליות והפיזיות שחוויתי. מצאתי כל מיני דרכים לקבל ריגושים. התחלתי לפלרטט עם מישהו וזה השרה עליי רוגע. הייתי ב"היי". לא דאגתי שיקרה לי משהו. התחלתי לנהל צ'אטים ופלירטים בצורה שיכולתי לקבל ריגוש מגברים בלי סכנה. אבל הייתי נשואה והבנתי שזה לא הולך יחד. עשיתי כל מיני שטויות אבל רציתי לשמור על הנישואין שלי. שיתפתי חברה במה שעובר עליי, הבנתי שאני בסכנה, והיא הבינה שאני מכורה וצריכה ללכת לגמילה. כך הגעתי ל'רטורנו'. שם אמרו לי שאני מכורה לאהבה. הבנתי שזו מחלה, וזה אומר שיש גם טיפול. היה לי קשה להכיר באהבה, כי מבחינתי אהבה היא כלי שמנצלים אותך דרכו. בבית שלי הייתי כמו משרתת, ההורים ניצלו אותנו. כשהגעתי לכאן, הרגשתי בפעם הראשונה אהבה בלי שביקשו כלום בתמורה. לא רצו לנצל אותי. כאן למדתי לחזור הביתה

הייתי הבת היחידה בין כל הבנים והיה לי נוח שם. יש הרבה דברים שאני לא מבינה בילדותי, ואני לא מצליחה להשלים את החסרים. אני לא מאוד קרובה לאחיות שלי, אבל שאלתי את אחותי אם היא חושבת שהיינו משפחה נורמלית. היא אמרה שלדעתה אנחנו משפחה נורמלית מאוד, אבל סיפרה לי שבמשך שנים היא נפגעה מינית על–ידי אבא. היא אמנם סבלה הבנתי שהיו הרבה יותר ממני, אבל אצלנו דברים לא מקובלים - הורים שמסתובבים בלי בגדים, מגע לא מותאם. הכול היה גבולי. בגיל קטן כבר הייתה לי מודעות למין וחוויתי פחד מזה ומשיכה. התחתנתי בגיל צעיר מאוד ויצרתי לעצמי אשליה של רומן גדול מאוד. זה לא היה נכון בכלל. ציפיתי מבעלי שהוא יכפר על כל מה שחוויתי, והייתי ביקורתית מאוד כלפיו. לא היה בינינו מתח מיני, וכל הזמן ריחפה מעליי סכנת הקרבה. יש לי בעל שמוכן לאהוב אותי מכל הלב ואני

כל ערב נכנסתי אל ההורים שלי להגיד להם לילה טוב. הם לא היו באים אלינו, אני באתי אליהם. באותו ערב נכנסתי ואבא נתן לי - כתמיד - מכה בטוסיק. ככה הוא ביטא אהבה. ובאותו יום הוא נתן לי פאץ' בטוסיק, ואז אמר לי: "את כבר גדולה מדי בשביל זה". ובשבילי זה היה סוף העולם כי זה היה היחס היחיד שקיבלתי ממנו. גדלתי בבית נטול רגש או קרבה לילדים. ספגנו המון ביקורת וציפיות, ותמיד חיפשתי דרך להרפות מזה קצת. מצאתי כל מיני דרכים. התחלתי לשתות בגיל , וזה עשה לי טוב. עברתי לסיגריות 8 ומריחואנה. במקביל עשיתי המון ספורט וניהלתי כל מיני מערכות יחסים לא בריאות. תמיד היה לי איזה חבר, כבר . אבל ברגע שהוא התקרב מדי, 11 בגיל עזבתי אותו. הייתי צריכה את הריגוש של הכיבוש. הקרבה עצמה לא עניינה אותי.

צילום: באדיבות " רטורנו"

20