ניר הרלב פרדקין
וכל השוטרים במקהלה הגיבו בקריאת אללה וואכבר, אללה וואכבר ונפרדו ממני בעצב. יצאתי משועשע מהסיטואציה חושב לעצמי שבטח היית נותן לי בראש על זה שלא תיקנתי אותם וטרחתי להסביר להם שזה בעלי ולא אשתי וכמובן מוצאים את עצמנו מגורשים מירדן במקרה הטוב או מואשמים בפעילות חתרנית הומוסקסואלית במדינה מוסלמית במקרה הפחות טוב. המשכתי לדרכי מחויך. האמת? בא לי לשרוף הכל. לעשות ריסט. לקחת שנה חופש. לטוס להודו עם הילדים. תמיד אני יכול לקרוא לזה טיול שורשים. יש לי את כל התירוצים. כולם יגידו, אחרי מה שהוא עבר... מגיע לו. זה ברור. המיעוט יגידו קצת השתגע.... בא לי לשים פתק תיכב אשוב ולא לשוב. אבל אני. קונפורמיסט לא גאה שכמוני. חזרתי לעבודה, חזרתי לאוניברסיטה לסיים את התואר השני שבגללך לא הצלחתי לסיים וחזרתי לחיים. חודש וחצי אחרי ואני מתנהל מנהל. מין חי מת. משהו בפנים מת. אני מרגיש את זה. כאילו בגרתי בעשרות שנים. תפקיד המבוגר האחראי נפל עליי בכבדות. אבל תדע. דבר אחד בכל זאת אני משתדל לכבד בצוואתך שבעל פה, להיות האבא הטוב ביותר לילדינו. זה נורא קשה. עבודת ההורות החד הורית/חד מינית/חד בכללי... חדה היא. כה חדה שלעיתים היא פוצעת. כל כך רוצה להיות מושלם. לאדם קשה. הכי קשה. הוא מוציא הכל בבית הספר. מתפרע משתולל פוגע. כששואלים אותו למה, הוא אומר כי אבא ניר מת. אמרתי לו שזו לא סיבה להתנהגות הזו. ושגם אני כועס. אבל אני מתגבר. ואם אתה רוצה לכעוס אז אתה מוזמן לעשות את זה איתי ביחד. אימצנו לנו טקס כשאחד מאיתנו מתגעגע אלייך מאוד וכועס מאוד, אנחנו סוגרים את כל החלונות בבית ומתחילים לצרוח בטירוף , ביחד, הכי חזק שאפשר. זה נורא משחרר. בטקס הזה אנחנו עצובים וצוחקים עצובים וצוחקים לסירוגין.
- 305
Made with FlippingBook Publishing Software