מיכה פרי

1936 .) נחום גוטמן. בית נעורינו (חצר גימנסיה הרצליה רישום דיו ועיפרון על נייר

1933-34 . נחום גוטמן. תל אביב הקטנה רישום בדיו ועט כדורי על נייר

פרי, מודע לבעיות של מיכה בבית הספר, היה חותם עם בנו על חוזה ‘משפטי‘ בכל תחילת שנת לימודים. “אנחנו, החתומים מטה. מתחייבים בזה...“ בתמורה להתנהגות טובה בבית הספר התחייב האב לקנות לבנו כלב בוקסר. הכלב נאלץ לחכות עד שמיכה בגר ועמד ברשות עצמו. בין שאר תכונותיו הברוכות גילה מיכה כישרון מוסיקלי. קנו לו כינור. אבל מן הנודעות הוא שאין די בכישרון, ובלי אימונים שגרתיים אין מגיעים להישג כלשהו. ומיכה? מובן שלא נגע בכינור שלא בשיעורי הנגינה, וכיוון שכך, נתלה הכינור מעל מיטתו, תזכורת וקריאה סמויה לחרטה. את הכישרון המוסיקלי שלו כיוון מיכה לכלים שיתרמו לפעולות של “המחנות העולים“ — חליל, אוּקרינָה ומפוחית פה. במסיבות היה מרתק בנגינתו את החברים היושבים סביבו ושרים בגרונות ניחרים. כל תלמידי בית החינוך היו חברים בתנועת נוער, מיעוטם בשומר הצעיר ורובם במחנות העולים. מיכה נמנה עם האחרונים. שם הכיר את איתי עמיחי והשניים נעשו ידידי נפש. בפעולות של מחנות העולים, כבכל תנועות הנוער באותם הימים, ליבְּנו הצעירים בעיות שברומו של עולם וחיפשו בכנות ובתמימות דרכים לשינוי פני החברה ומגמות חדשות באמנות, ולצד זה הקדישו גם לא מעט לעניינים ארציים כמו מחנאות, טיולים והכנה לקראת הגשמה עצמית בקיבוץ. בחוג הצעירים הזה נשזרו כובד ראש ומשובת נעורים גם יחד. מיכה היה אהוב על הכול. הנערות היו מחזרות אחריו, ופעם אחת זכה

לעתים קרובות נעדר אליעזר פרי מהבית בגלל נסיעותיו לחו“ל, לרכוש ציוד לקופת חולים. לילדים היה זה חופש מעולהּ של משמעת. מאשה לא הצליחה להשליט משטר על שני הזאטוטים, והם ניצלו היטב את חולשתה בהתפרעויות שלוחות רסן. חמורות במיוחד היו ההפרעות בשעות מנוחת הצהריים המקודשות בין שתיים לארבע. האם הנואשת מצאה פתרון יצירתי להחזיר את השקט על כנו. היא הזמינה שוטר-מכר מתחנת המשטרה הסמוכה. הוא העמיד פנים שהוא בא לקחת אותם למוסד לעבריינים צעירים, והיא התחננה כביכול שיוותר להם הפעם והבטיחה שילדיה לא יחזרו לסורם. הילדים המבוהלים החזיקו מעמד יממה תמימה. כאשר עמדה שוב אובדת עצות, נקטה שיטת חינוך אחרת, שגם היא לא עלתה יפה, ורשמה את חטאי הילדים ברשימות ארוכות שנמוגו כלא היו כשחזר אביהם מהשליחות. לעתים נענשו שני השובבים, ופעם הגדיש מיכה את הסאה ואמו נעלה אותו בשירותים, וכשפתחה את הדלת לשחרר את האסיר נדהמה — הפרא-אדם החליק על צינור הביוב ונמלט. ממסעותיו ברחבי העולם, ובעיקר משוויצריה, שלח האב גלויות צבעוניות למשפחתו: יערות עד, הרים מושלגים, גשרים תלויים — פלאי הטכנולוגיה מהעולם הגדול שעדיין לא חלמו עליהם בארץ ישראל. מכתביו של מיכה היו קצרים ולעניין: “שלום אבא. אצלנו הכול בסדר. אימא חולה...“

ך ו נ י ח ת י ב 12