מיכה פרי

שאול גבעולי, חבר “השומר הצעיר“, בנשיקה מנערה משום שחשבה אותו למיכה. מאשה ואליעזר אמנם עזבו את קבוצת כינרת בראשית דרכם בארץ, אבל המשיכו לשמור עם החברים על קשרים הדוקים וחמים. וכך בילו מיכה ורינה חופשות רבות בקבוצת כינרת אצל משפחת חדש וטעמו לראשונה את הטעם של מעמד “ילדי החוץ“ העירוניים, הזרים, בחבורה הסגורה של ילדי הקיבוץ. הם השקיעו מאמץ ניכר להוכיח את עצמם כדי להתקבל לחברתם. משפחת חדש אף היא התארחה אצל משפחת פרי בבואה העירה. חופשות אחרות עשו אצל אחיותיו של אליעזר פרי בשכונת מאה שערים בירושלים קודם שלבשה זו צביון חרדי. הן גרו בבית בן שלוש קומות ומשפחותיהן תמכו זו בזו בכל תחומי החיים. מיכה ורינה נשלחו לירושלים “להחליף אוויר“ ו“לעלות במשקל“. החלפת האוויר עלתה יפה, אבל את המראה ה“בריא“ קיבלו הילדים בצביטות על לחייהם. בגלל בריאותה הרופפת נאלצה מאשה להינפש מפעם לפעם בבית הבראה “ארזה“ במוצא שליד ירושלים או ב“אחוזה“ שעל הכרמל. היא סבלה כנראה מלחץ דם גבוה ומבעיות לב, אך באותם ימים מחלות אלו נחשבו לתופעות של תשישות ועייפות. הילדים היו מצטרפים אליה, אך למעשה הסתובבו בלי כל השגחה במשך שבועות רבים, ולעתים בילו בבית ההבראה את כל חופשת הקיץ. כשסיים מיכה את לימודיו בבית החינוך עבר לגימנסיה הרצליה. גם שם לא הרבה לפקוד את כיתת הלימוד. לרוע מזלו ידיד של הוריו, ד“ר סברדלוב, טלפן אליהם לשאול לשלום בנם, לאחר שזה לא הגיע לגימנסיה יותר מחודש. התברר שמיכה סיפר למורים שהוא חולה בדלקת ריאות קשה, והיה יוצא מדי בוקר עם ילקוטו להקים מחנה בנחל מוסררה. הואיל ולימודיו בגימנסיה לא היו לרוחו, עבר מיכה בשמחה לבית הספר המקצועי “מקס פיין“, בתקווה שינצל שם את כישוריו הטכניים שתמיד אתגרו אותו וילמד מקצוע מועיל. תחילה היה מרוצה מן השינוי במעמדו. כאילו התקבל כבוגר למעמד הפועלים, אבל נכונה לו אכזבה מרה; “ילדי העמלים“ התגלו כתלמידים גרועים, חסרי תודעה מעמדית, שנשלחו לבית הספר המקצועי מפני שנכשלו בבתי ספר עיוניים. . השכנים הערבים שעבדו בשרונה 1936 מיכה נפגש עם אותו פרולטריון גם במאורעות הסמוכה היוו איום ממשי. את חלונות חדר הילדים אטמו בכרי נוצות לבלימת כדורים. פליטים שהגיעו מיפו מצאו מקלט בבתי השכונה ובבית החרושת לטריקו לודז‘יה הסמוך. ההבדלים בין ילדי השכונה לילדי הפליטים ניכרו מיד. הראשונים — בהירי שיער ועיניים, ולמרות החיים הצנועים מעולם לא רעבו. ומנגד משפחות הפליטים ברוכות הילדים, שלא היה להם דבר מעבר לצורכי הקיום הבסיסיים. בין שני המחנות שררו ניכור וזרות, למרות אחוות האחים אל מול הסכנה המשותפת.

1933-34 .) נחום גוטמן. כיכר היכל התרבות (חצר גימנסיה הרצליה רישום בדיו על נייר

1933-34 . נחום גוטמן. גימנסיה הרצליה רישום בדיו על נייר

13