מיכה פרי

חנה מרון-רכטר: ”מיכה היה לרע גם לי וגם למשפחתי ויכולתי לראות בו את האח שלא היה לי. חוש הצדק שלו ויושרו המוחלט היה לשם דבר בחוגים ונשארתי כמה חודשים 1970 - המקצועיים ובחיינו הפרטיים. כשנפצעתי ב בגרמניה, יעקב היה חייב להישאר לצידי. מיכה לקח על עצמו (בשיתוף מלא כמובן עם טוטי) לדאוג לילדיי שנשארו בארץ. יום יום הוא נסע אליהם השכם בבוקר, דאג שיגיעו לבית הספר, הרעיף עליהם אהבה ונתן להם את הביטחון שהיה חסר להם. מיכה היה חבר, ידיד קרוב לבעלי, רע חכם דואג לילדי. לא היה לי חבר כמוהו.“

החישובים המדויקים והחדים לא הועילו למיכה למצוא את ידיו ואת רגליו בחיי היום- יום, אבל על המכשול הזה התגבר ברוח טובה בעזרת מזכירתו היעילה נינט גולדשייד- בללי. נינט: “קל היה לזהות את צעדיו של מיכה בעלותו למשרדו ולנחש את מה שיבוא כשתיפתח הדלת. הטקס הקבוע: הוא היה נעצר בפתח, קד קידה קלה, מעיף בי מבט ושואל ‘מה שלומך הבוקר, שָאָפֶה?‘ ‘בסדר,‘ הייתי עונה. ‘את בטוחה?‘ היה שואל בחיוך ממזרי. כשהגעתי בפעם הראשונה למשרדו לראיון עבודה, הגיש לי מיכה דף כתוב ואמר לי: ‘תנסי לקרוא את הכתוב‘. הבטתי על הנייר, הבטתי עליו, ואמרתי ‘אני מצטערת, אם זה התנאי להתקבל לעבודה אני פשוט לא מצליחה לפענח את הכתוב‘. מיכה צחק ואמר: בוּבָּלֵ‘ה אפילו אני לא מצליח לקרוא מה שכתבתי. “מיכה התקשה בכתיבה ובדרך כלל היה מכתיב לי את תוכן המכתב ואני הייתי מדפיסה אותו, ותוך כדי כך היינו משוחחים על עניינים אחרים: עלי, וכמובן על הילדים שלו, שאותם אהב אהבת נפש. “חדרו של מיכה היה תמיד ‘מבולגן‘. על שולחנו לא היה מצליח למצוא מה שביקש ואז היה קורא לי בקוצר רוח: תעשי לי טובה אני פשוט לא מוצא כאן מאומה, ואני כדרכי הייתי נוברת בניירות עד שהייתי שולפת את הדף המבוקש. ‘אוך, מה הייתי עושה בלעדייך‘, היה אומר. “לוח הזמנים של מיכה היה עמוס ובדרך כלל לא זכר מתי ולאן עליו ללכת. אני ניהלתי יומן במשרד וטוטי ניהלה יומן בבית כדי שנוכל לשלוט יחדיו על לוח הזמנים שלו. “לקבוע פגישה עם מיכה היה בלתי אפשרי. היה לו משפט קבוע ‘אני לא יודע מה הלו“ז שלי תדברו עם המנהלת שלי לאן שהיא תשלח אותי אני אלך...‘ “כשהטלפון היה מצלצל בביתי בשעה שש בבוקר לא היה ספק בלבי שזה מיכה, ‘זה אני הנודניק. הערתי אותך?‘ ‘לא, מה פתאום,‘ עניתי, ‘כבר שש בבוקר אני ערה...‘ והשאלה הייתה כמובן האם הוא יכול לנסוע לחדרה או לניצנה או כל מקום אחר. “ממגוון הנושאים שבהם עסק מיכה למדתי רבות, במיוחד כשכתבנו תיאור טכני של קונסטרוקציה. תמיד טרח להבהיר לי את תוכן המסמך. היה הופך את הדף משרטט את הסקיצה כדי שאבין בדיוק על מה הוא מדבר.“ יצירתו האמנותית של מיכה מצאה ביטוי גם בתחביב שהגיע בו להישגים מרשימים — הצילום. שאול גבעולי הכיר את מיכה שנים רבות. ידידותם התהדקה בטיול במצרים ועל אהבת הצילום של מיכה כתב: “מיכה ליווה את הטיולים עם המצלמה. כאן ראיתי הבדל בגישה. אני במצלמה הקלה שלי ניסיתי להנציח זיכרונות מצולמים על חברי לטיול המבקרים באתרים. אשר לאתרים ולנופים העדפתי להסתפק בגלויות של צלמים מקצועיים. מיכה צילם נופים וחוויות בזוייות צילום מיוחדות לו. פעם אחת ראיתי אותו גוחן על קרקע של יער

פתיחת תערוכת צילום של מיכה בבית אסיה, יעקב וחנה רכטר 1990 ינואר

לצלם אזוב או חזזית. כשראיתי לאחר הטיולים את לוחות התמונות, הסתכלתי נדהם וחשבתי בהערצה: ‘איך לא ראיתי את כל זה?‘ ובכל זאת היה לנו גם כאן מכנה משותף. במצרים, כאשר יצאנו מקברו המרשים של תות אנך אמון, התפעלתי ממראה של אישה כפרית צעירה ושחרחורת שעמדה שם. בעיני היא הייתה מרשימה יותר מכל אוצרות המלך. אמרתי את זה למיכה והוא השיב: ‘צילמתי אותה‘. אכן צילומי דיוקנאות העידו על יחסו לבני אדם. בתוך שלל עיסוקיו מצא פנאי גם לפעילות ציבורית. מספרת נינט: “כראש מחלקת בינוי ונכסים של האגודה למען החייל, תמיד מצא מיכה זמן להשתתף בכל ישיבות ובכל

1 50 וב ר זו ו רל א 56