כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה - ספטמבר 2018 - גיליון 255

אורה מגידוב לאה קליין מאת: 

"לפעמים אני תוהה מה אבא שלי היה אומר אם הוא היה קם מקברו ורואה שאנשים מוציאים כסף ברחוב מהקיר", אומרת לי אורה מגידוב וצוחקת, "היה לו כזה חוש הומור. אני זוכרת שכשהייתי קטנה וטיילנו ברחוב, עבר לידינו איש עם זקן

ארוך לבן. שאלתי את אבא 'מה זה?' 'האיש בלע סוס והזנב נשאר בחוץ' – הוא ענה". נכדים. 6- בנים ו 2 , נשואה ליענקל'ה ("יעקב - רק כשאני כועסת"), להם 1937 אורה ילידת מתי הגיעו הורייך לרעננה?

סיפור תמונה

לרעננה מהעיר לבוב שבפולין. אבי השאיר שם משפחה שכולה נספתה 1934 "הוריי, טובה ומיכאל אלטשולר, הגיעו בשנת בשואה. הוריי הגיעו עם אחי שהיה בן שנתיים. תחילה גרו ברחוב הרצל בדירות שכורות, ולאחר שנים רבות רכשו בית שניצב בסיבוב הרצלייה.  מהבתים הראשונים במערב רעננה (מול בית לוינשטיין כיום). הבית היה מאוד מבודד. רעננה הייתה מוקפת בכפרים ערביים. ליד הבית הקימו לפרנסתם לול תרנגולות".

והוריו של יענקל'ה? ואביו היה מהנהגים הוותיקים של האוטובוסים המעטים שעברו ברעננה". 30- "אמו, חביבה מגידוב, הייתה מורה בבית הספר העממי ברעננה בשנות ה מה זכור לך מתקופת ילדותך? "אני עוד מהתקופה שהיו אומרים 'ללכת למושבה' – הכוונה למרכז. ולרחוב חנקין אני עדיין קוראת רחוב יהושע על שם יהושע סטבינסקי שזו הייתה אדמתו. הייתי בגן פולה שהייתה חמותה של חנה מרון ואחי היה בגן אורה. הוריי סיפרו לי שרצו לקרוא לי אילנה אבל אחי אמר שיחנוק אותי עם חלבה בפה אם לא יקראו לי אורה על שם הגננת שלו". היכן למדת? "למדתי בבית הספר העממי וכשנפתח בית הספר 'זרם העובדים' עברתי לשם. לא היו כיתות. למדנו ב'בית העם' ובהפסקות היינו משתוללים על הבמה. זיכרון עצוב מבית הספר שנחרט בזיכרוני הוא היום בו נהרג חנוך אבין במלחמת השחרור. אסתר אשתו הייתה בהריון עם תאומים ואביה, המורה מיכלין, קרא ברגש את קינת דוד". ביתכם היה רחוק ממרכז רעננה. מה עשית בשעות הפנאי? "התחביב שלי היה לשבת בחצר על עצי הסיגלון, לעשות שם שיעורים ולשיר. היה לנו לול והרבה פעמים שלחו אותי לשוחט ברחוב רמב"ם עם התרנגולות ובנוסף הייתי צריכה למרוט את נוצותיהם. מאז ועד היום אני לא אוכלת עוף. אהבתי מאוד סרטים. אלה היו מוקרנים בבית הפועלים ולא פעם הלכתי עם התרנגולות בסל הקש לקולנוע. כך צפיתי בסרט ופעם אחת קרה שתרנגולת הטילה ביצה בסל באמצע הסרט.

צָרוֹת רְטֻבּוֹת שלומית כהן-אסיף מאת:  אִישׁ אֶחָד כִּבֵּס אֶת הַצָּרוֹת שֶׁלּוֹ בְּגִיגִית. הוֹסִיף מַיִם וְסַבּוֹן שִׁפְשֵׁף, קִרְצֵף הָמוֹן. הוֹסִיף עֲמִילָן וְסָחַט ׁוְתָלָה אֶת הַצָּרוֹת הָרְטֻבּוֹת אַחַת אַחַת. וְהָרוּחַ לִטֵּף וְהַשֶּׁמֶשׁ יִבֵּש אֶת כָּל הַצָּרוֹת שֶׁיֵּשׁ. וְהָאִישׁ רָאָה אֵיךְ הַכֹּל נִמְחַק פִּתְאֹם חִיֵּךְ, פִּתְאֹם צָחַק. אָמַר הָאִישׁ: בַּגִּיגִית, בְּבֵיתִי אוּכַל לְכַבֵּס לְבַדִּי אֶת הַכַּעַס

היו לי ארבע צמות עבות שאימי קלעה וסובבה סביב ראשי. לא ידעתי לקלוע אותן בעצמי. יום אחד נכנסתי לבצלאל הספר וביקשתי ממנו שיספר אותי. הוא אמר לי להביא פתקה מאימא אבל שכנעתי אותו. הוא גזר אותן ונתן לי ביד. הוריי קיבלו שוק כשבאתי הביתה ואמי שמרה את הצמות בחבילה בארון. החנויות כולן היו במרכז המושבה ובהן קנינו הכול - מגומי לתחתונים ועד למחברות שחצינו לשניים. גם חנות הנעליים 'פיל' הייתה במרכז. אני זוכרת שהלכתי יחפה מהבית בקצה רעננה ועד המרכז וחזרתי נעולה בנעליים. אותן נעליים שימשו אותי זמן רב כי גזרו את קצותיהם במקום של האצבעות כשהרגל גדלה. היו אז חיים אחרים. כולם הכירו את כולם והיו המון דמויות שלכל אחד היה כינוי וסיפור מאחוריו. משחקי החברה היו אחרים מהיום. יום כביסה היה יום קשה. במרכז החצר ניצב דוד גדול, שחומם על גחלים ובו כיבסו. בערב כל בני הבית היו מותחים את הסדינים – כל אחד החזיק קצה ומשך. גם אטריות אימא הייתה עושה בבית בעוד סבתא מצד אימא בישלה מאכלים שאני לא יכולה לשכוח את טעמם הנפלא". היכן המשכת בלימודייך? "למדתי בכפר סבא והצטיינתי בכל המקצועות ההומאניים. במקצוע הערבית לא הייתי טובה, ובסוף השנה, כשהייתה בחינה בערבית, החלטתי לעבור לקיבוץ ולא להיבחן. אני לא יודעת איך, אבל הגעתי 16 לקיבוץ איילת-השחר. שם אפילו נהניתי ופרחתי. אבא כעס מאוד ואמר: 'היה לא יהיה. ילדה בת עוברת לקיבוץ?' אבל נכנע לגחמותיי. אימא הייתה מאוד דומיננטית. היא הגיעה לקיבוץ ואמרה: 'חמודה שלי, את חוזרת הביתה ולומדת מקצוע. כל אשה צריכה מקצוע. אפילו למלכת אנגליה יש מקצוע...' בעצם עד היום אני לא יודעת מהו. התקבלתי לסמינר גבעת השלושה. סיימתי כמורה. התגייסתי כמורה חיילת ולימדתי בבאר שבע. שם היו שנים מעניינות ושמחות. הכרתי את בעלי, נישאתי לו ובבאר-שבע גם נולדו ילדיי. עוד מעט אנו

נשואים שישים שנה". מתי חזרתם לרעננה? "כשהילדים סיימו בית ספר". מה דעתך על רעננה העיר?

אֶת הַקִּנְאָה אֶת הָעֶלְבּוֹן וְאֶת הַשִּׂנְאָה. אוּכַל לְכַבֵּס הָמוֹן, אִם יִהְיוּ לִי מַיִם וְסַבּוֹן.

"לא מכירה אף אחד ברחוב ואף אחד לא מכיר אותי. רעננה כיום הוא מקום שטוב לחיות בו. הרבה פעילויות. אבל פה ושם - כשאני הולכת עם נכדיי ברחובות העיר ומספרת על העבר – אני מתמלאת נוסטלגיה ומתגעגעת לתקופת הילדות והנערות". cleah1@walla.com

5

09/2018 - 256 רעננה