כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה אוקטובר 2023 - גיליון 316

קשים הייתה אחדות מופלאה בעם וידענו להתגבר על המהמורות כפי שקרה במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. חצי מחיי הבוגרים חייתי במקום שהדמוקרטיה היא נר לרגלי אזרחיה. ארה"ב תמיד ציינה שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, וכפי שנראה כרגע המצב הולך להשתנות. התחושה שלי קשה מאוד".

השבוע", היא מספרת, "גם אנו החיילות גרנו במגורים משותפים של הצבא ומדי פעם היו מתקיימים בינינו מפגשים להיכרויות ובילויים". כך הכירה ארטמן את צבי בעלה והם נישאים עם סיום שירותה. בהמשך יביאו לעולם שלושה בנים. "נשארנו בדימונה עוד מספר שנים והרגשנו שאנו עושים ציונות. אהבתי את המקום, והיה לי סיפוק אדיר בעשייה שלי. גם צבי חש כמוני. הוא שימש כמנהל עבודה בסיבי דימונה והייתה לו תחושה של הגשמת חלוציות במדבר". בהמשך הם עוזבים את דימונה ועוברים למרכז הארץ, אלא שאז חל מפנה דרמטי בחייהם. "התחלנו ליהנות מהשפע היחסי שהיה מנת חלקנו לאחר עמל של שנים. אהבתי את עבודתי כמורה לטבע, ואת המדינה אליה נקשרתי כבר כילדה עם עלייתי ארצה. ואז הציע צבי שנעבור ללוס אנג'לס, שם כבר גרו הוריי מספר שנים. מאוד התלבטתי. כבר לא הייתי צעירה, אך גם לא מבוגרת מדי. הייתי בתחילת שנות הארבעים שלי ואימא לשלושה בנים. לא התלהבתי מהרעיון אך כפי שההלכה פוסקת: על האישה ללכת על פי דרכי בעלה. הסכמתי למרות שאיני דתייה. התנאי היה שננסה את מזלנו במשך שנה ואם הדבר לא יסתייע נשוב ארצה". כתיבה יוצרת "איחוד המשפחות גרם לנו ולהוריי סיפוק אדיר, בפרט שהנכדים נמצאו בסמוך אליהם והם יכלו לתפקד באופן מעשי, ולא בשלט רחוק, כסבתא וכסבא. זכיתי לראות את הוריי מאושרים בתקופת חייהם האחרונה". צבי מתקבל לעבודה בתחום הכשרתו ומצליח בה מאוד. ארטמן מתקבלת לבית ספר יהודי כמורה לטבע. היא משתלבת היטב בקהילת היהודים האמריקאים ובקהילה הישראלית ותורמת את חלקה ככותבת ועורכת בעיתון הקהילתי המקומי "ישראל שלנו" המופץ בעברית. "הניתוק מההוויה הישראלית ומהשפה העברית גרם לי געגועים למקורותיי והחלטתי לא לוותר. נכנסתי חזק לכתיבה העברית, פתחתי חוג לכתיבה יוצרת והתחלתי לפרסם גם חומרים מחוף אל חוף במגזין הישראלי "ידיעות אמריקה". כשנדמה היה שהכול בא על מקומו, חלה צבי ונפטר. "השבר היה גדול, אך למזלי לאחר מספר חודשים הכרתי את יאיר, צבר ישראלי, גרוש ללא ילדים, . נוצר בינינו קשר 15 שהגיע לארה"ב עם הוריו כשהיה בגיל עמוק, של ידידות והבנה ונישאנו. "למרות געגועיי לא היה סיכוי שיאיר יסכים לעלות ארצה כי למעשה הוא היה כבר ) נפטר 2022( אמריקאי בכל נימי נפשו". בנובמבר שעבר יאיר, וארטמן שוב נשארה לבד והיא החליטה להגשים חלום ישן ולשוב ארצה. תחושה קשה אבל המציאות אותה פוגשת ארטמן עם שובה ארצה מאכזבת לא מעט. "חזרתי ממש עם תחילת המחאה נגד המהפכה המשפטית. מעולם לא היה קל לחיות בארץ. שסע, אפלייה, מלחמת דת היו מאז ומתמיד לחם חוקנו. אך בימים

אני מאמינה כי הטוב יגבר – ארטמן במרפסת דירתה

החמצות בדידות וגעגועים קרוב לשעתיים אני מעביר את זמני עם ארטמן בדירתה הצנועה בדיור המוגן ואין רגע דל. סיפוריה קולחים וגלויי לב."אני שמחה שאת שארית חיי אני עושה בישראל, אני מביעה כאן את עצמי ואת המהות שלי. למרות שאני חיה איש, אני חשה לפעמים את 300 במקום הזה עם עוד הבדידות שנשארתי בלי יאיר. היו לנו שלושים שנים של הבנה פנימית וקשר עמוק והגעגועים אליו חזקים". במבט לאחור מביעה ארטמן חרטה של ויתור. לימודי הרפואה כמו גם על המעבר לארה"ב. "היום הייתי מסרבת לנסיעה, ועומדת על שלי בעניין הלימודים. באישיותי אני אוהבת לעזור לאנשים ואני מסוגלת לזה, גם אם אלו דברים פיזיים וקשים". רוע ואופטימיות נכדים וסבתא רבא לנין, משדרת 5 ארטמן, סבתא ל אופטימיות וגישה חיובית לחיים. "נוספה בי עוד תכונה והיא אסרטיביות", היא מחייכת כשאני מציין בפניה כי ברבים משיריה היא משקפת עצבות וכאב כמו ביטויים: "האלימות סודקת את קירות החיים" (מתוך השיר סדקים), "צפור קטנה לוחשת לי מילות דיכאון" (מתוך השיר עוד אגיע), "מזדקרות חדשות הבוקר בעיתון... שבויים פצועים והרוגים" (מתוך השיר מלחמה) ועוד, היא משיבה: "אני לגמרי אופטימית, אך לא ניתן להתעלם שיש גם רוע בחיים. אני מאמינה כי הטוב יגבר על הרוע, כי אם הרוע יגבר על הטוב אז הוא בסופו של דבר ישמיד את עצמו כי לא יהיה לו במי להילחם. אז הטוב תמיד חייב לנצח כי זו מהות חיינו". meirch@gmail.com

9

10/2023 - 316 רעננה