כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה אפריל 2025 - גיליון 334

לא הרמתי ידיים

במטווח. הטנקים שלנו החלו להיפגע אחד אחרי השני, כולל הטנק שלי. אני ושניים נוספים נחלצנו מהטנק והתחלנו לרוץ מזרחה לעבר כוחותינו כשמאחורינו נורית אש כל הזמן. השניים שאיתי רצו על הכביש ואני החלטתי שיותר בטוח לרוץ על החול לצד הכביש כי הכביש מטווח. פתאום הגיע טנק שלנו שהיה בנסיגה מזרחה. הוא אסף את שני חבריי. סימנתי לו עם היד "חכה לי! חכה לי!" אך הוא נסע. מאז אני מרגיש נטוש. התקדמתי והצטרפתי לשוחה בה הסתתרו אסף יגורי וחיילים נוספים. הקרב הסתיים לאחר כשעתיים טנקים שלנו פגועים ובתוכם הרוגים ופצועים. 17 כאשר שכבנו בשוחה ופתאום התקרב אלינו נגמ"ש מצרי אמפיבי. החיילים בנגמ"ש ירו עלינו ופצעו אחד מאיתנו ברגל ובראש. הם רצו להרוג אותנו אבל הקצין שלהם עצר בעדם. חבריי הרימו ידיים ואני, מלא יוהרת מלחמת ששת הימים, סירבתי וזחלתי מתחת לנגמ"ש בצד הקדמי המשופע שלו. הבחנתי בין השרשראות שהחיילים המצריים מכים את חבריי ומעלים אותם לנגמ"ש. מחשש לדריסה החלטתי לצאת ולהיכנע. חייל מצרי היכה אותי עם כת הרובה בראש, פצע אותי והמשקפיים שלי - אני קצר רואי - נפלו לחול. את שארית הזמן עד השחרור אעבור בלי משקפיים. בלעדיהם הכול יהיה יותר באוקטובר 8 באוקטובר וב- 6 מפחיד ומאיים. התגייסתי ב כבר הייתי בשבי. ישבנו בנגמ"ש אזוקים בחוטי טלפון ועינינו מכוסות בסמרטוטים. החיילים המצריים היו עם רובים מכודנים ואני פחדתי שאחד מהם ינעץ את הכידון ברגל שלי. עד היום אני הוזה שהכידון ננעץ ברגל. זיכרון קשה. שבי הגענו בלילה לתעלה, העלו אותנו על דוברה כדי לחצות לצד השני ותוך כדי השייט לא פסקו מלהכות אותנו. לאחר שחצינו עמסו אותנו על משאית ונסענו בעמידה עם שבויים אחרים, צפופים מאוד. עברנו תחנות שונות ולאורך כל הדרך עד לכלא חטפנו מכות ומריטות שיער וזקן. בדיעבד התברר לנו שהגענו לכלא עבאסיה בקהיר, כלא שהיה מיועד בעיקר לחקירות. התחילו חקירות. החוקרים היו כולם דוברי עברית. אמרתי לחוקרים דברים מדויקים לגבי מסלול התנועה של הגדוד שלנו אבל כששאלו על סדר כוחות ניפחתי את המספרים כדי שיחשבו שלפניהם עומדים כוחות גדולים יותר. במהלך החקירות היכו אותי עם אלות גומי כאשר חשבו שהתשובות שלי לא טובות. אחרי שבוע, כל הגוף שלי היה אדום כחול מרוב מכות. בחקירות כמעט ולא דיברתי. לא נתתי שם, מספר גדוד או מספר חטיבה. שמתי לב שאם אני צועק יותר אני חוטף יותר והתאמצתי לבלוע את הצעקות, לפחות לא להרים את הקול. ברקע נשמעו כל הזמן צעקות ויריות. חשבתי שמוציאים אנשים להורג. רוב הזמן ישבתי במין צינוק. ידיי היו אזוקות ועיניי מכוסות בסמרטוט. לצינוק הייתה דלת מתכת עם צוהר ובתקרה ָיילה �ָּ היה חור אוורור שהכניס אור במשך היום. לידי הייתה פ כדי להתפנות. הייתי מקבל את האוכל במסטינג פעם ביום, והייתה לי כוס למים. ישנתי על מזרן ופשפשים אכלו אותי. לעשיית הצרכים הייתי צריך לקרוא לסוהר, סודני שחור

מאת: רן תלמודי  ״לא הרמתי ידיים, מאז אני מרגיש נטוש, עד היום אני הוזה שהכידון ננעץ ברגל״.

אלא מקצת מהמשפטים שאומר לי עמי טלמור, שחזר מהשבי המצרי בתום מלחמת 77 פדוי שבי בן ימים 45 שנה, ואחרי 50- יום הכיפורים לפני יותר מ של עינויים בגוף ובנפש. הוא נשוי ויש לו שני ילדים ושישה נכדים אבל גופו ונפשו מצולקים, הוא חי את הטראומה בכל יום ושנתו נודדת בלילות. הוא מבין היטב את החטופים שחזרו ושמח שנהלי החזרה של שבויים השתנו. וכן, הוא בהחלט לא הרים ידיים, לא בשבי ולא אחריו. להלן סיפורו:

עמי טלמור

מלחמה מול מצרים "מלחמת יום הכיפורים מתחילה אצלי בשעה שתיים בצוהרי יום , מילואימניק, וזו המלחמה 25 . אני בן 1973 באוקטובר 6 שבת, הראשונה שלי. ברדיו מקריאים את הסיסמה שמשמעותה להתייצב במחסני החירום שם נמצאים טנקי הסנטוריון של הגדוד שלנו. התייצבנו, קלטנו ציוד ורצנו למלחמה בתת זיווד וחימוש, בלי רישום מסודר של שמות החיילים. הייתי בגדוד , בפיקודו של אסף יגורי ומפקד הפלוגה שלי היה יצחק 113 בריק, היום אלוף במילואים שמרבה לבקר את צה"ל. הנקודה בה נכנסנו לקרבות הייתה על ציר הפירדאן (לא רחוק מגשר הפירדאן שעל תעלת סואץ) דרומית לעיר קנטרה. היינו . 21 טנקים בגדוד אבל היינו רק 30 אמורים להיות 200 הסתדרנו בטור והתחלנו לנוע לעבר התעלה. לאחר כ מ' שמענו קולות של פגזים מתפו צצים. בדיעבד נודע לי טנקים מצריים טמנו לנו מלכודת בסיוע ארטילריה 150 שכ וטילי סאגר. היינו באזור חולי מישורי לחלוטין, ברווזים

6

04/2025 - 334 רעננה

מחזירים אותם הביתה עכשיו