כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה אפריל 2025 - גיליון 334

שיבה הביתה ומלחמה על החיים חזרנו במטוס של הצלב האדום. בנחיתה לא נתנו לנו להיפגש עם בני המשפחה. למזלי אחי היה קצין והצליח להתפלח. ירדתי מהמטוס וקפצתי עליו. נתנו לנו להיות יום אחד בבית ולמחרת נדרשנו להתייצב במלון על הרכס של זיכרון יעקב. בימים רגילים המלון שימש כבית הבראה, עם חזרת השבויים הפך למתקן חקירות של השב"כ – לא בדיוק בית הבראה. היינו חשודים כמרגלים כי כביכול שוכנענו בזמן השבי לרגל לטובת מצרים. חקירות השב"כ הסתיימו ושכחו מאיתנו. מפעם לפעם הגיעו שאלונים המתעניינים אם אנו ישנים טוב בלילה וזהו!! קיבלנו רושם שהעדיפו את חזרתנו בארונות מתים כי זה יותר פשוט. גם כיום מתקבל הרושם שהממשלה מעדיפה חטופים מתים. אמנם לא ישנתי בלילות מטראומת השבי אבל לא הרמתי ידיים. סיימתי את לימודיי בכלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית שנקטעו בגלל המלחמה, חזרתי לשרת במילואים בתפקיד לא קרבי והתחתנתי עם שרון שהייתה חברתי לפני המלחמה. הצטרפתי לשירות המדינה ולימים הגעתי להיות חשב משרד ראש הממשלה. שירתי כמה ראשי ממשלה כולל הנוכחי. שנה (!) לאחר המלחמה התעוררו פדויי 30 , 2004 בשנת השבי והקימו עמותה שנקראת "ערים בלילה". העמותה 50% תבעה את משרד הביטחון. רוב פדויי השבי קיבלו כי עבדתי. 20% נכות עם כל הנלווה לכך. אני קיבלתי רק שנה שמרתי בסוד את היותי פוסט טראומטי. 30 במשך פחדתי שאם במשרד ראש הממשלה יגלו שאני כזה, יפטרו אותי. הייתי וורקוהוליק, מאוד תובעני כלפי הכפופים לי וחסר סבלנות. אלו תסמינים של פוסט טראומה. בני הבכור סבל מהתפרצויות הזעם הבלתי נשלטות שלי. אני רואה אותו כדור שני לשואה. הבת נולדה תשע שנים אחריו וכבר הייתי יותר מודע לעצמי וידעתי לשלוט. אי אפשר להשוות את "קבלת הפנים" שעשו לנו במלחמה ההיא לקבלת הפנים המכילה והתומכת לה זוכים פדויי השבי היום. בכל זאת למדו משהו. אני גמלאי, שר במקהלה בהוד השרון, שוחה כל יום בבריכה ומטפח את הנכדים. לסיום אנקדוטה: הוריי קראו לי עמיקם (עמי קם) כי נולדתי שבועיים אחרי קום המדינה אבל היום קוראים לי עמי. זה קשור לרעננה. בשירות חובה הגעתי לבסיס נַַפַַח ברמת הגולן. קיבל אותי קצין צעיר ויפה מרעננה, בנימין קצין שמו. הוא אמר לי, אני בנימין ופה קוראים לי בני. אתה עמיקם ופה יקראו לך עמי. הערצתי אותו כמפקד, הוא היה בחור זהב. אחרי שנפל במלחמת יום הכיפורים התעקשתי שיקראו לי עמי למרות שבתעודות אני עדיין עמיקם״.

ענק, שהיה נכנס, מכה אותי, מסיר את האזיקים ובנוכחותו הייתי מתפנה. לאחר שסיימתי היה אוזק אותי מחדש, מכה אותי ויוצא. יום אחד הוא הפשיל את מכנסיו וניסה לדחוף את האיבר שלו לפי. צעקתי והוא נבהל והסתלק. לא נתנו נייר טואלט. חתכתי מהגופייה שלי פיסות בד קטנטנות והשתמשתי בהן לניגוב. לאחר זמן שמתי לב שהאזיקים היו קצת רפויים. ירקתי על כף היד כדי להחליק אותה, משכתי, והופ השתחררתי. בהזדמנות זו גם שחררתי קצת את כיסוי העיניים כך שאוכל לראות דרכו. לאחר שסיימתי הצלחתי לאזוק את עצמי מחדש. נפטרתי מעונשו של הסודני. אחת ליום היו מוציאים אותנו מהתאים כל אחד עם הפיילה שלו, והיינו צועדים בשורה לשירותים, מרוקנים את הפיילות וחוזרים לתא. פעם אחת הרעיבו אותנו שלושה ימים. ביום השני חשבתי שאני הולך למות. הורידו אותנו לשירותים לרוקן את הפיילה והיה שם ברז. השומר לא היה בפוקוס וניצלתי את ההזדמנות ללגום מים מהברז. רצו לי סרטים בראש כי זכרתי שבמצרים המים נגועים בבילהרציה. פחדתי שאדבק מזה, אבל שתיתי ונשארתי בחיים. כשהשיער והזקן תפחו, לקחו אותי לתספורת. לפני התספורת טבלו את ראשי בפיילה גדולה וכדי להתאכזר לא נתנו לי להרים את הראש מתוך המים. ככה עברו להם הימים. בכל יום אתה לא יודע אם תחיה או תמות, בכל יום אתה לא יודע אם יתנו לך אוכל, וכל הזמן חקירות ומכות באלות גומי וגם פַַלַַקות. הפלקות הן מכות שניתנות על כפות הרגלים כאשר אתה תלוי, כפות הרגלים למעלה והראש למטה. במהלך השבי פגשתי טייס שנישבה לאחר שצה"ל כבר התעשת. הוא סיפר שהדפנו את הסורים, חצינו את התעלה ואנו מכים במצרים. לאורך תקופת השבי צה"ל לא ידע מה קורה איתי ונחשבתי נעדר. לנובמבר, שר המלחמה המצרי כינס את השבויים 14 ואז... ב הישראלים והודיע שתוך שבוע חוזרים הביתה. שמחה וששון. חילקו לנו קולה וסיגריות. לפני שחזרנו המצרים לקחו אותנו באוטובוס תיירים לראות את הפירמידות.

rtalmudi@gmail.com

ביום החזרה מהשבי, והיום.

7

04/2025 - 334 רעננה

Bring them Home now