כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה אפריל 2025 - גיליון 334
מאת: מלכה מהולל פמיניסטית של אבולו
) היא חוקרת 71( ד״ר אסתר שקלים קהילות ישראל, סופרת, משוררת, אוצרת אומנות יהודית, דתייה, מזרחית, פמיניסטית, וגם פורצת דרך ואישה מרשימה, רהוטה ומרתקת. וכן, היא גם בתו של פרץ שקלים ז״ל, סוחר השטיחים הידוע. נפגשתי עימה ברעננה, בדירתה המטופחת והמעוטרת בהיסטוריה שלה ושל משפחתה. היא סיפרה לי את סיפור חייה וגם העלתה בפניי שאלות אודות מנהגי הפסח הבלתי מובנים. את כל התשובות ניתן למצוא בספרה ״מה נשתנה באמת?״ אספ אהן וי שורלים אבל אני בעצם מאספהאן, 1954 "נולדתי בטהרן בשנת העיר הכי יפה באיראן ואולי אפילו בעולם", מספרת אסתר, "ולהיוולד באספהאן זה לגדול במשפחה פטריארכלית בה הגבר תמיד שולט והנשים מרכינות ראש ועושות את רצון הגבר, נאמנות ומסורות לבית ולמשפחה בלבד, אולי אפילו יותר מאשר בכל מקום אחר. לא סתם הגברים תמיד רצו את הנשים מאספהאן. אימא שלי נהגה לומר שיש דמיון בין ירושלים לאספהאן, משהו באדמה, באוויר ובמים של שתי הערים".
מאוחר) עם בית וחנות משלו בטהרן ועם משרתת בבית. הוא עזב את הלימודים בגיל שמונה והחל למכור עם אביו בדים ברחבי האזור. הוא למד מהחיים יותר ממה שאנשים למדו בבית ספר. הוא אמנם הגיע עם כסף אבל מהר מאוד התברר שפה הוא לא היה שווה כלום. כעבור שבוע העביר את משפחתו ליפו, לבית ערבי בן חדר אחד שהגשם דלף לתוכו. לשגשג. 60 כעבור שנתיים עברו לבת ים שהחלה אז, בשנות ה- "כשאני התחתנתי אפשר היה לקנות בבת ים דירת חדר אחד במחיר של דירת שלושה חדרים ברעננה. בתחילה אבי היה מסתובב עם אופניים ומוכר את הבדים, ואת שטיחי הקילים. לא היו לו אז השטיחים הפרסיים. הוא לקח מונית, בכל פעם לעיר אחרת, העמיס את האופניים עם השטיחים ומכר את השטיחים ברחובות. ככה זה התחיל. פעם גם הגיע לשדה בוקר ודיבר עם בן גוריון שאומנם לא קנה שטיח אבל זה היה מ"ר) מחסן השטיחים 64 כבוד גדול. בדירה הקטנה בבת ים ( של אבא היה המיטה שלי. אם המיטה הייתה גבוהה ידעתי שאבא קנה סחורה חדשה. אם הייתה נמוכה הייתי יודעת שהוא צריך לקנות סחורה חדשה. כל השבוע לא ראינו אותו. רק בשבת. כשפתח את חנות השטיחים בבת ים, אימא עזרה לו, כי אישה פרסייה טובה לא עובדת בחוץ. במכונת התפירה זינגר שלה שהביאה מטהרן היא השתמשה רק עבור בני הבית. אז התחילה הרווחה". חינוך ט בו "למדתי במערכת החינוך הישראלית אבל בעצם המשכתי בבית לקבל חינוך אספהאני. התחלתי אמנם בכיתה ד' בבית ספר חילוני: א.ד.גורדון ומאוד אהבתי אותו אפילו שמנהל בית הספר הסליל את כל המזרחים לבית ספר מקצועי, אבל עליי הוא לא יכול היה. כעבור שנה עברתי לבית ספר דתי וגם שם פרחתי. חשוב להבין שאז זה היה מאוד שונה ממה שזה היום. הרבה פחות נוקשה. הייתי פעילה בבני עקיבא והפכתי למדריכה מאוד פעילה. הכול היה מעורב אז. הייתי ראש מועצת תלמידים בתיכון ובמסגרת הזאת היו לי יוזמות חדשות שהצלחתי ליישם. המנהל שם אהב אותי. הייתי מנהיגה ויש מי שזוכר את זה עד היום, אמרו לי שהייתי צריכה להיות עורכת דין וחברת כנסת. הכול נגמר כשהגעתי לפרקי". דההר תברתוית "כשגדלתי והתחנכתי כל דבר מזרחי היה שם נרדף לטיפשות, לפרימיטיביות, ומזרחים היו אנשים שלא תרמו דבר לעולם היהודי, לעצמם או לחברה הישראלית. בכל שנותיי בבית הספר לא למדתי על שום דמות מזרחית שתרמה משהו לציונות, שום שיר או סיפור של יוצר מזרחי. אז חשבתי שאין כאלה. המורים והמנהלים שלימדו אותנו נראו בעינינו כמעט כמו אלוהים. מה שהם אמרו היה האמת המוחלטת
בסלון בבית
אאב איש יוצא ודפן וישר נשלחה לחצור 1958 משפחת שקלים הגיעה ארצה בשנת הגלילית שהייתה אז מקום נידח, מעברה של ראש פינה. , נשוי ואב לשלושה עם אישה בהריון, 24 "אבי שהיה אז בן היה כבר אז סוחר בדים מצליח (השטיחים הגיעו בשלב יותר
8
04/2025 - 334 רעננה
מחזירים אותם הביתה עכשיו
Made with FlippingBook flipbook maker