כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה אפריל 2025 - גיליון 334

וציה לא של רבולוציה

ימי חייו / ושבתי בבית אדונִִי / לאורך ימים. . כאב לי 24 , ואני הייתי בת 17-16 חברות התחתנו בגיל מאוד שאני מצערת את ההורים שלי. לא רצו לאפשר לי להמשיך לתואר שני. באוניברסיטה היו בחורים מזרחים אבל הם חיפשו אישה פחות מהם, והבחורים האשכנזים אמרו לי ביושר: ההורים שלי לא יסכימו. אז שמעתי על חוג חדש באוניברסיטה העברית: יהדות בת זמננו, ואמרתי להוריי שאני יוצאת מהבית ונוסעת ללמוד בירושלים. זאת כבר הייתה קטסטרופה. הבטחתי להם שאגור במעונות ושאמצא בעל. על סמך זה הם הסכימו, למרות שדיברו עליהם בסביבה. עשיתי מאמצים למצוא בן זוג ובסוף התחתנתי עם תלמיד חו"ל שלי באולפן. נפגשנו במעונות. בן למשפחה של שורדי שואה קשה מסלובקיה שהיגרה לגרמניה. לא האמנתי על עצמי שאתחתן עם אחד שלא עשה צבא וצעיר ממני בשלוש שנים. הוא היה איש מרשים שדיבר חמש שפות, אבל לא היה איש משפחה". י שורלים, חולון אומרי הק "בתחילה גרנו בירושלים. בעלי היה בתחילת הדרך מאמן נבחרת הנשים של ישראל בכדורעף. אחרי החתונה הבנתי שהוא לא התאים. לא היה לי אומץ להתגרש בגלל הכבוד של הוריי. בהמשך עברנו לחולון כי רציתי לגור ליד הוריי. אחר כך נשלחנו לארצות הברית ושם קיבלתי את שוק חיי. ראיתי נשים אמריקאיות, שומרות מסורת, עם משפחות גדולות, עם קריירה משלהן, שמעזות לבוא לאירוע לבד. להמון אירועים למשפחתיים לא הלכתי כי בעלי לא אהב אירועים ואני התביישתי ללכת לבד. שם קיבלתי אומץ. כל החברים של בעלי גרו בשכונה של גויים אבל אני רציתי לחיות בשכונה יהודית קרוב לבתי הספר היהודים של הילדים ואכן עברנו לשם. אני לימדתי שם והייתי מעורבת בקהילה. זה היה לי בבחינת משנה מקום משנה מזל, כי שם הצלחתי שנים אחרי 11 להרות וללדת את בת הזקונים שלי שנולדה בני השני". אי הש ובנה אי הש הרוסת "אבא תמיד אמר: 'אישה בונה אישה הורסת' והאמין בכוח של האישה להחזיק בית. הוא עצמו שידך וחיתן מאות זוגות ושמו יצא למרחוק כמי שידע, חינם אין כסף כמובן, לפשר ולפתור סכסוכים בין זוגות. לכן אולי הוא התנגד לגירושין שלי: 'בחורה מבית טוב לא מתגרשת', אבל ברגע שנודעה לו האמת, אותה אמת שהרבה שנים הסתרתי כי התביישתי ולא העזתי להודות בפניהם, הוא הבין וקיבל. הוא אמנם תמיד אמר: 'עם פה מתוק אפשר להשיג את › 23 המשך בעמוד

ואנחנו האמנו להם. רק כשבגרתי והתחלתי לחקור גיליתי שלא כך הוא ומה שאני רוצה לעשות הוא להנחיל את ההכרה בתרומה העצומה הזו בשביל לקבל את ההוקרה". מי שוהל תכ לצ אב "מאוד רציתי ללכת לצבא, למרות שבנות שהלכו אז למשל לצנחנים בעצם קיפלו מצנחים. אז היה לצבא שם רע בנוגע לבנות. אם את הולכת לצבא את כבר לא צנועה. את פרחה. בושה גדולה במשפחה שלנו. לא יכולתי לעשות את זה להורים שלי שנתנו לי כל כך הרבה בחיים. עשיתי שירות לאומי שהיה אז חדש לגמרי. הייתי בכפר הנוער חסידים, אבל אז אימי עברה תאונת דרכים קשה ועברתי לבית החולים שיב"א". אם התיי ע רותכ דין לא התיי אימא ט והב. "אז כבר היה ברור שאני צריכה להתחתן. אני הייתי הבת הראשונה שסיימה תיכון, ועוד במגמה ריאלית, ועוד בהצטיינות. עם זה לא הייתה בעייה ואבא אפילו שילם ברצון עבור הלימודים שעלו אז כסף. אני מאוד רציתי ללמוד משפטים אבל אמרו לי שאם אהיה עו"ד לא אוכל להיות אימא טובה. אז החלטתי להיות מורה, אפילו שגם זה נגד את תפקיד האישה בחברה ממנה באתי: להיות אישה טובה לבעלי ולהתמסר לבית ולמשפחה. עם זאת כשסיימתי את התואר הראשון בהיסטוריה ובספרות בבר אילן הם היו מאוד גאים בי בטקס אבל שאלו: מי יתחתן איתך עכשיו? בראש שלהם הייתי אמורה להתחתן עם פרסי כמו כל בנות המשפחה". מ ְְרַַצָָהומ רותד "מצד אחד הייתי מרצה ומצד שני הייתי מורדת. לא הלכתי לצבא כדי לרצות אותם אבל גם מרדתי. רציתי להמשיך בלימודים ואי אפשר היה לעצור אותי. אבא גם עבר תהליך. הוא אומנם קבע בכל הדברים אבל פה בארץ השתחרר קצת ואפשר לאימא יותר חופש, כמו שראתה אצל השכנות האשכנזיות שלה. האחיות שלי, עם זאת, הרבה יותר דומות לאימא שלי למרות שפרצתי להן דרך ואחת אף הפכה למנהלת. עדיין הבית והילדים היו הכי חשובים, כמו גם אצלי. אם הייתי קצת יותר מורדת הייתי הופכת למנהלת ולמפקחת, אבל הייתי צריכה ורציתי להיות מוקדם בבית. באוניברסיטה הציעו לי להצטרף לאגודת הסטודנטים אבל התחשבתי בבית". בנ תו מ כשיל תו מתחתנ תו מ ואחר "שיר שכתבתי: אז במטבח / גילתה / לי אמי / את כל התורה / כולה / על רגל אחת / בפרסית: / "בוחור, / אודם נדה" – / בלעי, סתמי והחרישי! / או־אז / אך טוב וחסד ירדפוהו / כל

9

04/2025 - 334 רעננה

Bring them Home now