כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה אפריל 2026 - גיליון 346

היא 1927- מאתיופיה בבית ספר תחכמוני בירושלים. ב חזרה לתל אביב ולימדה קצרנות ואנגלית לפרנסתה. היא גם רכשה שטח אדמה במרכז בעלי מלאכה אותו הפכה לבניין להשכרה מאוחר יותר. כאשר מימי מדברת על כך, קולה רועד מעט. "כשאני קוראת על זה, אני מבינה משהו על עצמי. על הדרך שבה גדלתי. על איך חומלים ולא מוותרים על ילדים." כשאני הייתי בת שמונה חודשים, התגלתה אצלי בעיה בריאותית: צליאק. היום מדובר במחלה מוכרת, אך אז - בסוף שנות החמישים - מעטים ידעו איך לטפל בה. "סבתא הייתה משימתית", מספרת מימי, "והיא זו ששמה לעצמה למטרה למצוא פיתרון". עם 1993- הדר, בנה הצעיר של מימי נולד ב תסמונת קבוקי - תסמונת נדירה הגורמת לעיכובים התפתחותיים ולקשיים תפקודיים. "כשהדר נולד," היא אומרת בשקט, "לא ידעתי מה צופן העתיד. אבל חשבתי על סבתא - על הילדים שהיא הביאה, על איך היא לא ויתרה על אף אחד ובעיקר לא לעצמה. ואמרתי לעצמי: אני גם לא מוותרת." עדנה הבת - דור המשך: "סבתא הייתה גאה בה מאוד" נולדה לחיה ולגרשון בת יחידה: 1930 בפברואר 1- ב פרידה-פסיה, ששמה שונה מאוחר יותר לעדנה. "אימא שלי גדלה בחיק המשק," מספרת מימי. "החצר, הפרדס, גינת הירק - כל זה היה מגרש המשחקים שלה." עדנה למדה לנגן בצ'לו, הצטרפה לתנועת 'המחנות העולים', ולבסוף הגשימה את החלום החלוצי במלואו: הצטרפה ל'הכשרת מעוז א׳ בפלמ״ח', שירתה במלחמת העצמאות כפקידה של יגאל אלון, ולאחר מכן עלתה לקיבוץ רביבים בנגב. "חיה הייתה גאה בעדנה מאוד," אומרת מימי. "היא ראתה בה את המשך הדרך החלוצית. אישה שבוחרת בעצמה לחיות חיים של שליחות." הכירה עדנה את מולה (שמואל) פרנקל, ניצול 1957- ב במרץ 20- שואה שאיבד את כל משפחתו. הם נישאו ב , והקימו משפחה קטנה ואוהבת. 1958 היא עדיין חידה בעיניי "בשלוש השנים האחרונות אני חוקרת את הסיפור של האישה הזאת שהייתה סבתי ומוכרחה להודות שהיא עדיין חידה בשבילי. לא תמיד הייתה קלה להבנה. אני חייבת לומר בכנות: סבתי לא הייתה סבתא חמה ומפנקת. היא הייתה "טיפוס" – אישה אנגלו-סקסית גאה, חזקה, חכמה, דעתנית ואינטלקטואלית".

של רעננה. הם לא קנו ולא מכרו בשוק השחור גם במלחמת העולם השנייה. היא עיצבה ותפרה בגדים לה ולבתה. אף שהבית לא הצטיין במותרות, הוא התאפיין בחום אנושי ובנדיבות לב. על פי עדויות וסיפורים שנכתבו לזכרו של ג'ק, בראשית ימיה של רעננה, בשעות הלילה החשוכות נהגו החלוצים להתכנס בביתם. ג'ק הביא עמו גרמופון מניו יורק, והמקום הפך למוקד של מפגש, מוזיקה וריקודים. הבית היה פתוח ומזמין לכל בני הקהילה.

מימין למעלה: גרשון נעים, ישראל סולניצקי, מרים נעים-סולניצקי, יצחק נעים וג'ק שברץ. למטה מימין: חיה שברץ-נעים, יעקב נעים, דניאלה נעים

מכונת הכתיבה והסיפורים שלא נשכחו בפינה אחת של הבית, על שולחן קטן, עמדה מכונת כתיבה עם אותיות אנגליות. "סבתא שלי כתבה רק באנגלית," אומרת מימי. "היא לא כתבה בעברית - רק דיברה מעט, עם מבטא אמריקאי כבד." היא נעצרת. "המכונה הזו, אני זוכרת אותה. היא הייתה חלק ממנה." חיה שברץ לא רק עבדה באדמה - היא גם הייתה אשת רוח שכתבה סיפורים קצרים ומאמרי דעה באנגלית על נשים שמתמודדות, על חלוציות, על ילדים שגדלים במדבר השממה. הסיפורים התפרסמו בעיתונים ובכתבי עת בארץ ובעולם. בכתיבתה היא תיארה את חיי החלוצים, ובעיקר את חוויית הנשים – את הקשיים, התקוות והחלומות. "מצאתי כשנים עשר סיפורים קצרים שלה. אחד מהם, . היא לא כתבה יומן 1967- 'טיול לכפר סבא', פורסם ב אישי, היא תיעדה את חייה דרך דיאלוגים עם העולם כפי שבאו לידי ביטוי במכתבים שכתבה למשפחתה." ילדים יתומים מלבנון ומסוריה: שליחות מעבר לגבולות , חברה סבתי ל'הסתדרות נשים 1926-1923 "בשנים ציוניות הדסה' וסייעה בהקמת שירותי רווחה, הדרכה ופעילות חינוכית, וגם נסעה ללבנון ולסוריה - כדי להביא ילדים יתומים לארץ". מדובר היה במעשה יוצא דופן, במיוחד לאישה באותה תקופה. אך עבור חיה, זו הייתה שליחות טבעית. היא האמינה בעזרה לזולת ובאחריות חברתית". בהמשך גם הצטרפה חיה ליוזמת לימוד נערים

› 29 המשך בעמוד

15

04/2026 - 346 רעננה