זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

גרינר חנה (אני) בת יוליוס ואלה אנגלמן ילידת סוביטצה, יוגוסלביה

נולדתי בשנת 2491 ביוגוסלביה. באותם ימים צפון יוגוסלביה הייתה תחת שלטון ההונגרים שהחל בשנת 1491. אבי היה סוחר ברזל ואמי תופרת. ביולי 2491 נלקח אבי למחנה עבודה הונגרי ומשם לוורוניז בעיקול הדון שברוסיה, בהותירו את אמי בהריון. ממחנה זה אבא לא שב.

אמי ואני התגוררנו בבית סבתי. בינואר 4491 נלקחנו לגטו סובוטיצה ואחר כך לגטו צ'ולמש, שם שהינו כ-4 חודשים. סבי וסבתי מצד אבי נשלחו בטרנספורט לאושוויץ. גם אותי ואת אמי העלו על רכבת לאושוויץ, אך עקב ההפצצות והרס פסי הרכבת, נסענו הלוך ושוב במשך 01 ימים, בתנאים איומים, ולבסוף הגענו למחנה המעבר והמיון שטרסהוף שבאוסטריה. ממחנה זה נשלחנו לדורנהולץ באוסטריה והיינו במחנה עבודה נידרדונאו, שם עבדו הנשים בסחיבת סלעים ובניית טרסות בהרים. אמי יצאה לעבודה ואני נותרתי במחנה עם סבתי. יום אחד, במרס 5491, לאחר כ-01 חודשים במחנה, ניתנה פקודה לצאת למגרש המסדרים. כל אסירות המחנה יצאו ל'צעדת מוות'. ההליכה הייתה קשה ורבות מתו בדרך. אימא שלי התנהלה באטיות אתי, ילדתה הקטנה, והוכתה על מנת לזרזה. בוקר אחד התעוררנו ולהפתעתנו לא היה אף לא חייל גרמני אחד בסביבה. לא ידענו לאן לפנות. פנינו לכפר הסמוך שננטש מיושביו שעות ספורות קודם לכן. פלשנו לבתים, התרחצנו, אכלנו מהמזון שהיה שם והתאוששנו קמעה. הרוסים שלטו במקום והיה חשש לשלום הנשים. אימא שלי החליטה לחזור הביתה. פנינו לעבר גבול צ'כוסלובקיה. ב-71 במאי 5491 הגענו לתחנת הגבול בעיר זנוימו. לימים איתרתי את המסמך המעיד על כך. אנשי הצלב האדום לא האמינו כשראו אותי, ילדה קטנה ששרדה את מחנה העבודה ואת צעדת המוות. בפראג שבצ'כוסלובקיה המתנו כ-7 שבועות עד אשר הצלחנו לעלות על רכבת למחוז חפצנו. התגוררנו בסוביטצה עד 8491. מאחר שהיינו ציוניים, יצרנו קשר עם פעילי העלייה שארגנו ספינות מעפילים ארצה. העלייה מיוגוסלביה בוצעה בהפלגות של האניות “קפלוס" ו"רדניק". כל אנייה הפליגה כמה פעמים. אני ומשפחתי היינו על האנייה “קפלוס", ואילו סבתי, דודיי ובן דודי התינוק היו על ה"רדניק" שהייתה מיועדת למבוגרים ולילדים מאחר שהתנאים בה היו טובים יותר. האנייה הפליגה בדרכה ארצה בדצמבר 8491. בבטן האנייה היו נשק ותחמושת. באמצע הדרך הייתה סערה והגה האנייה נשבר. מאחר שבאנייה היה נשק לא קראו לעזרה, ולאחר שההגה תוקן והסערה שככה, המשיכה האנייה בהפלגתה. בסוף דצמבר 8491 הגענו לנמל חיפה, משם נשלחנו למעברת באר יעקב, ולאחר מכן עברנו לחיפה. השנים הבאות היו עבורי מלחמה על יהדותי. רק כאשר התגייסתי לצבא התחלתי להשתחרר מהמועקות. בעת שירותי בצבא הכרתי את צבי גרינר, יליד פולין, ונישאתי לו בשנת 3691. בתחילה עבדתי כמזכירה רפואית בבית חולים בלינסון ובהמשך בבנק דיסקונט. לאחר שילדתי את בני השני החלטתי להתמסר לגידול הילדים ולחינוכם.

לצבי ולי נולדו שני בנים: יורם ועמית, ומהם יש לנו חמישה נכדים.

שראה אור בשנת 9002. “אניקו" את קורות משפחתי ואת חיי תיעדתי בספר

105