זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

נוימן סניה בן אליעזר וגולדה יליד ורשה, פולין

נולדתי בשנת 8191 בוורשה, פולין. אבי היה חייט ואמי עקרת בית. היו לי שני אחים ואחות. אמנם אבי תפר גם עבור פולנים אך לי היו רק חברים יהודים. למדתי בבית ספר יסודי יהודי והמשכתי בגימנסיה כללית. כאשר הייתי בן 51 אבי נפטר, אחי הגדול ואני נאלצנו לשאת בעול פרנסת המשפחה. כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה גויסתי לצבא הפולני והוצבתי בפלוגת ארטילריה.

ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, עקב התבוסה, פוזר הגדוד ואני שבתי הביתה. הצטרפתי לגנרל הפולני קפיטולינסקי שהקים יחידה צבאית להגנה על ורשה מפני הגרמנים. ורשה הייתה מכותרת ומופגזת מידי יום מהאוויר ומהארטילריה הגרמנית ועקב כך לא היו חשמל, מים ואוכל ובכל יום נאלצנו לחפש לחם. הלכנו בעיר בחושך מוחלט, דורכים על גוויות כי לא הייתה אפשרות אחרת - זה היה מזעזע. היחידה הובסה ובתגובה ערכו החיילים הפולנים פוגרום ביהודי ורשה. באפריל 0491 החלטתי לנסות לצאת את פולין ולעבור לרוסיה, אמי ואחי נותרו בעיר. הגבול היה עדיין פרוץ והיה ניתן לעבור לצד הרוסי במקומות מסוימים, כך הצלחתי להגיע ליערות. בדרך עצרו אותי הגרמנים כמה פעמים לביקורת ובכל פעם חשבתי שניגמר לי המזל, אך נתנו לי ללכת וכך התקדמתי לעבר הגבול. באחד המקרים הגעתי ליער, היו שם עוד אנשים שלא הכרתי, מטוס גרמני ריסס בקליעים את כל היער אני נשכבתי על האדמה עם הפנים בבוץ וחיכיתי לסוף. כשהתרוממתי בבוקר ראיתי את העץ ששכבתי תחתיו מחורר מכדורים וכך כל יתר העצים. היו הרוגים רבים סביבי אך לי לא קרה דבר - המשכתי הלאה. הגעתי לאוקראינה שם עבדתי במפעלים ליצור משאיות ושם גם הכרתי את אשתי מריה. עקרנו יחד עם משפחתה לדרום רוסיה, לאוזבקיסטאן, וחייתי שם עד סוף המלחמה. לאחר המלחמה חקרתי מה עלה בגורל משפחתי. גיליתי כי אמי, אחי ואחותי הועברו לגטו ומשם נשלחו למחנה ההשמדה. רק לאחר 04 שנה גיליתי כי אחי הגדול, שמעון, הצליח לברוח. הוא שרד ועלה לארץ. הוא זה שבעצם מצא אותי דרך הצלב האדום.

בשואה איבדתי את אמי גולדה, אחי הרשל ואחותי שרה בת ה-51 וכן דודים ודודות ובני דודים רבים.

אשתי ואני נותרנו לגור בטשקנט. עד 9791 היינו מסורבי עלייה. בעקבות איתור אחי קיבלנו אישור לאיחוד משפחות ועלינו ארצה.

בארץ עבדתי כקצב בסופרמרקט ברעננה.

יש לי בת אחת: גלי, 4 נכדים ו-6 נינים, אחת הנינות כבר חיילת בצה"ל וזה גורם לי לגאווה גדולה, וכמו שגל, אחד הנינים שלי, אומר: “מזל שסבא שרד את השואה, אחרת לא הינו קיימים בעולם" המשפחה זה הניצחון שלי על הנאצים.

160