סיפור חיים - סיפורו של משה (מרצ'ל) גולדשטיין

סיפור חיים סיפורו של גולדשטיין )מרצ’ל(

משה

2016 , הקשיבה וכתבה : טלי נתיב-עירוני

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

גולדשטיין מיאסי ,

סיפורו של משה ) ל' מרצ (

רומניה

0311 ,

01

ולדשטיין נולד ברומניה , בעיר יאסי , בירת מחוז מולדובה -ב,

ג) ל' מרצ ( משה

במאי

אשר גולדשטיין ולאמ , ו רחלה לבית ליטמן .

,ו לאבי

מנדל וחיה ליטמן .

שמות הורי אבי ו היו משה ומלכה גולדשטיין . שמות הורי אמ

– ו

גם הסבים והסבתות

" ככל היד וע לי המשפחה התגוררה ביאסי מדורי דורות , " אומר משה . "

אח של אבא , שגר באזור מרוחק יותר

נולדו שם . מלבדם אני זוכר קרוב משפחה נוסף , דוד -

. ביאסי היינו נפגשים אתו בחגים בבית הכנסת .

אמא היה שמש בבית כנסת , וסבתא גידלה 4 ילדים ל. סבתא מצד אב א היו 1 ילדים ,

מצד יסב

במלחמ ת העולם ה ראשונה .

אחד מת בילדותו ואני נושא את שם סבי נהרג ש , משה

אבא עסק במכירות בחנות בדים ש חלק קטן בה היה בבעלותו . שמו של בעל החנות היה יוסף

. סגל אמא היתה עקרת בית וטיפלה בבית ובמשפחה . היינו שני בנים . אני הבכור ואחי , סולו

עזרתי לאמא לגדל ". אותו

- ממני ב 01 אני .שנה

הצעיר

. ' חדר

'ה, שבו למד

יהודי ה

ילדים הגן הם מ

ה ראשונים משה של

זיכרונות ילדות ה

' חדר למדתי עד גיל שש . אני

'ב. ' חומש וכו

למדנו לכתוב ולקרוא באידיש , לימודי דת ,

'דרח'ב"

האזור היה מאוכלס

זוכר לימודים ומשחקים עם חברי ם מאותה סביבה , כולם יהודים , . כמובן

ברובו יהודים , כך שלא היה לנו קשר עם גויים ולא הכרתי ילדים אחרים מלבד היהודים .

היהודים בנו לעצמם סוג של גטו . כך חשו בטוחים יותר . כולם דיברו ביניהם אידיש וכך למדתי

את השפה ויכולתי לדבר עם סבא וסב .את

ביתנו היה בית מסורתי , שמרנו את השבת וחגגנ ו את החגים . כל הקהילה היהודית הגדולה

ביאסי היתה דתית ברמה של שמירת המסורת והחגים ."

יי לא , שכחו מפני ש כל השכנים היו באים לשמוע את הזמירות שהילד

ערבי שבת היו ערבים ש

מחצית

" . השבת

איך משפחת גולדשטיין פני את מקבלת

משה ול ,בר הע ו בקול שר

ראות

וחלקם היו באים לעשות א ת נו את השבּ . ת

מתושבי ה רחוב היו יהו

דים

, ביוב חדר שינה ,

המצב הכ לכלי שלנו היה סביר . היינו משפחה בורגנית . היה חשמל , מים ,

' סלון חדר לי ולאחי ומטבח . המקום האהוב עלי ביותר בבית היה המטבח , כי היה שם תנור

בישול ואפייה גדול שחימם את הבית . אהבתי להתפנק על המיטה שלי ולהניח את הרגליים

". של התנור

על החלק החם

1

' חדר פרצה המלחמה ." באזור שלנו היא התחילה מוקדם יותר כי

בסוף שנת הלימודים 'ב

מ לקחו הם במלחמת

הרומנים ח ברו לגרמנים . הם רצו להחזיר לעצמם את השטחים ש נ

העולם הראשונה .

זוכר ש ראיתי קרב בין מטוס רוסי

הייתי בן שש ואני זוכר הפגזות רבות ממטוסים . גם אני

היינו צריכים להתחבא במרתפים .

. כמובן

רומני ממש מעל הבית שלנו . והאזעקות ,

מטוס ל

01 איש

בבית שלנו לא היה מרתף ו בכל פעם שהיתה אזעקה רצנו למרתף של שכן -כ .

שהיו מלוות בלילות בזרקורים של הצבא

, האזעקות

מהסביבה היו מגיעים לשם בזמן

אזעקות ו את כל

ה רעש את

שח יפשו מטוסים רוסים . אני זוכר את מראה , מוארים ה השמיים

כמו משוגעים למרתף שאת הדרך אליו כבר ידענו

ואותנו , ילדים בני שמונה רצים ,

, ההמולה

על בוריה .

ליגיונרים '

בבית דיברו על המלחמה , על הצבא הרומני ו על המשטרה הרומני , ת ובעיקר 'ה על

הצטיינו באכזריות רבה ובאנטישמיות

שהיו הכי גר ועים . הם היו מעין צבא פרטי אנשיו ש ,

נדרמים , חיילי צבא

יהודים והורגים אותם 'הג .

מובהקת . הם היו הולכים ברחובות ' , ' צדים

המדינה והשוטרים , היו בסדר , וגם ראש העיר , בדרך כלל , ניסה ל הגן על היהודים , מסיבות

פוליטיות שלו ."

משה וחבריו המשיכו ללמוד בבית ספר יהודי בתוך בית הכנסת ,

עם סיום הלימ ודים ב ' ' חדר

, קריאה כתיבה תמה , ך"תנ ,

מקצועות כלליים כמו מתמטיקה ,

' א מכיתה גם ,' עד ד

שם למדו

היסטוריה ו גיאוגרפיה . שני המקצועות האהובים עלי ו ביותר היו מתמטיקה וקריאה , אהבה

הוא זוכר לטובה א ת המורים השונים .

.ו כל חיי

שנמשכה

" אבא המשיך לעבוד בחנות . יאסי מלאה יהודים . מכל רומניה ברחו אליה . כל האזור היה

יהודי ולכן לא הכניסו אותנו לגטו ."

אפילו ה פעילות המשפחתית בשעות הפנאי נמשכה בצל המלחמה – "

משחקי – קלפים

משפחה היתה מתכנסת וגם חברי ה ם של משפחה היו באים .

00. ה ות בשבת

- פוקר ו

בעיקר

אמא של

, סבתא

ו , ביותר

אני הייתי השחקן הצעיר

אפילו אני שיחקתי כשהייתי בכיתה ג ' .

, אבא השחקנית המבוגרת ביותר .

.

תחביבים נוספים שלי כילד היו קריאת רומנים צרפתית ב

באותה עת כבר היו היתקלויות עם נערים גויים בסביבה . אני זוכר שנער גוי דרש ממני לתת

הוא זיהה אותי לפי הטלאי הצהוב שנאלצתי לענוד . אבל אמי

הגלגיליות ( . שלי ) סקטים

את לו

חזרתי הבית ה בבכי היא רצה אחריו , נתנה לו מנה אחת אפיים ולקחה

' היתה שוכ ' פייטרית

ממנו את הגלגיליות ".שלי

2

0340 .

כך נמשכו החיים עד יוני

0340 , כש משה בן שמונה , היה הפוגרום הגדו ל שביצעו 'ה ליגיונרים '- טבח יהודי יאסי .

ביוני

אלפים נרצחו ברחובות ובבתים .

" באחד מימי ראשון הודיעו שכל היהודים , מגיל 01 ומעלה , צריכים להתייצב ב משטרה

עם

, הלכו רבים לא הלכו כי חששו מהצפוי

התחילה התרוצצות . חלק מהאנשים

. הזהות

תעודות

. להם

התחילו

, מהגגות

של בניין המשטרה , ומלמעלה ,

את כל היהודים שהגיעו גדולה ה חצר ב אספו

לירות עליהם . אחר כך הכניסו את כל המתים והפצועים לתוך קרונות שכבר המתינו ב תחנת

, בקרשים למניעת כניסת אוויר . במשך 04 שעות הרכבת נסעה

הרכבת ואטמו אותם הרמטית

הלוך ושוב מרחק קצר כאשר כל אדי הקיטור של הקטר מופנ ים פנימה אל הקרונות . אנשים

ליגיונרים ' שמרו על הרכבת מבחוץ כדי שאיש לא יבוא לעזרת

נפלו ומתו זה על זה 'ה .

הכלואים בה . מעטים ניצלו . אבא וסבא ביניהם . אחר כך עשו מבית הכנסת שלנו בית חולים

". שנותרו

שדה ולשם הכניסו את כל הפצועים

המלחמה נמשכה ו אביו של משה נשלח לשיש ה חודשים למחנה כפייה ב עיר יאלומיצה . הוא

חזר משם הוא התחיל

עבד שם בחקלאות וחפירת שוחות מפני ההפגזות הנמשכות כש.

. הביתה

לחפש עבודה בשוק השחור כדי להביא מזון מעט

0340 . אני המשכתי בלימודים ב בית ספר יהודי בכיתות של חטיבת

" השנה היתה כבר

וכדומה . איך

. ביניים אבא עסק בכל מיני דברים כדי להביא אוכל בסיסי , , סוכר

קמח

הסתדרנו ? את יודעת , יהודים מסתדרים ."

. לאזור

0344 , ואז הרוסים נכנסו

כך נמשכו החיים עד אוגוסט

.

יורים ה תותחים

וכמו במשחק ילדים צ פינו ב

, סביבה

זוכר שרצנו לגבעה והשקפנו אל ה

אני "

ה רפתקאות י ל דות של ילדי מלחמה . שיחקנו בזיהוי המטוסים , בספירתם . ידענו שהרוסים

ום השחרור עצמו היתה הפגזה גדולה של הרוסים והאמריקאים . כששמענו רוסית

בי . באים

ידענו שהמלחמה הסתיימה .

שהחיילים הרוסים עשו , מלבד שתיית וודקה ברחובות , היה לקחת לכולם את

ראשון הבר הד

.

ונים השע

סמוך לביתנו נפתח בית ספר תיכון יהודי ובאו תלמידים

המלחמה הסתיימה ונכנסנו . גרה לש

מכל הסביבה , מפני שלמדו בו גם לימודיים כלליים . אבל היה צריך לעבור מבחני קבּ לא ו לה

שהגיעו מהסביבה .

כולם התקבלו . אני התקבלתי ורכשתי חברים יהודים

חדשים

3

שקיבל אותו

אבא חיפש מקום שבו יח זור להיות זבן ומצא יהודי עם חנות בדים , גדולה

לעבודה . בהמשך קנה חלק מהעסק והמשיך לעבוד בו .

הלימודים בבית הספר התיכון הצטרפתי לתנועת הנוער " דרור הבונים ".

תקופת ב

עד כיתה י ' תיכון יהודי , ואחר כך המשכתי

הלימודים בבית הספר התיכון – שניים ל ו התחלק

, שגם הכניסה אליו היתה מותנית במבחני קבלה . שם היו גם תלמידים לא

ון כללי תיכב

יהודיים .

0341 . בתקופה הזאת התחילו לבוא שליח ים מישראל ,

0341 , תחילת

היינו כבר בסוף שנת

השליחים דיברו על

י הוקמו ק ני תנועות הנוער , השומר הצעיר , דרור הבונים , גורדוניה בית . ר"

, רקדנו הייתי מזכיר קן ". באותה

, למדנו

עלייה לישראל ולי מדו ציונות . הלכנו לקן התנועה ,

שתהיה לימים אשתו .

עם שרה לבית

תקופה נפגש משה

ינקו

" בתנועת הנוער שכנעו אותנו לנסוע לקיבוץ ברומניה כהכנה לחיים בארץ . נסעתי לבוקרשט ,

01 , ו ההורים התנגדו . נסעתי למגי נת לבם , אבל ש ם אמרו

בן הייתי

שם היה מרכז התנועה .

שאני צעיר מ כ די להיות חלוץ ושלחו אותי הביתה . לא הסכמתי . היה לי קצת כסף . נסענו עם

חבר ברכבת לקיבוץ של דרור הבונים בחוגילאג שבטרנסילבניה . הייתי בקיבוץ

שלושה

, חודשים למדת י חקלאות ועסקתי גם בספורט . הייתי אתלט ואלוף רומניה בריצה לצעירים .

מסוים ביקשו שאסע ל בוקרשט לתחרויות . נסעתי לשם והתגוררתי אצל חבר של אבא

בשלב

וגם אצל חבר שלי מבית הספר ואחר כך אצל המאמן שלי . כתבתי להורי שאני צריך כסף ,

אבל הם כתבו שאבוא הביתה ואסיים את הלימודים בתיכון .

נסעתי הביתה , אבל שנת הלימודים כבר החלה ונאלצתי לחכות שמונ ה חודשים לשנת

הלימודים הבאה . בינתיים הלכתי ללמוד מקצוע אצל חברים ולמדתי עיבוד מתכת . גרותס ומ

למדתי שם , בין היתר , גם רוסית אבל התחצפתי

בתום 1 חודשים נכנסתי לתיכון כיתה י . ב"

והמורה דרשה להעביר אותי לבית ספר תיכון אחר .

0311 , מהנדס חשמל

אח של אמא ) שעלה לארץ ב -

עם תום הלימודים קבלתי מ ( דוד מ כתב

שעבד בסלילת כבישים . הוא כתב לי שאם אני רוצה לבוא לישראל כדאי לי ללמוד אגרונומיה ,

וניברסיטת יאסי העתיקה ו , הייתי

כי יש צורך בזה בישראל . נרשמתי ללימודי א גרונומיה בא

היהודי היחיד כמעט בפקולטה הזאת . כי מה ליהודים ול עבודת אדמה ?..."

עד שבאו השלטונות ו נומדשל אמרו

משה סיים את הלימודים והתח י ל לעבוד ", תחום ב ביאסי

אגרונומיה כדי לעבוד בקולחוז ולא בעיר . אספו אותנו ופיזרו אותנו לקולחוזים ב מקומות

. מ מיאסי הגענו לשם ברכבת ו אחר

01 "ק

ב היה פאוששט -כ,

הקולחוז שאליו נשלחתי

. םשוני

. ברגל עבדתי שם שבע שנים עד שעלינו ארצה .

כך הלכנו קילומטרים אחדים

4

לישראל . בתקופה הזאת אחי למד עדיין . הורי

-ב 0390 הגשנו את הבקשה הראשונה

לעלייה

0313 .

שנת

והוריה של שרה יק בלו היתר י עלייה ו אילו ו עד נב ר ו אנחנו ס

לעבוד בקולחוז ושרה עבדה

אני

0311 .

הבכור נולד ב -

. התחתנו

0319

-ב

המשכתי

בננו

כמורה לה י סטוריה כללית ביאסי .

-ב 0313 קראו לנו למשטרה החשאית , הסקוריטטה . הלכנו בלב כבד ובחששות גדולים , אבל

כתבו בטעות שיש לנו בת וכדי להוציא

הודיעו לנו שק י בלנו היתר יציאה לישראל . כיםמ במס

משה מראה לי תמונה משעשעת

" .

אותה מרומניה נאלצנו להלביש אותו בתחפושת ילדה של

של בנם הקטן מחופש לילדה .

" הגענו ארצה ועברנו לנצרת כי הוריה של שרה היו שם והורי ביקנעם , הלא רחוקה משם .

בעיה עם השפה .

לי היתה

. אגרונום אבל

למדתי באולפן לעברית ו חיפשתי עבודה בסביבה כ

יום אחד ראיתי מכרז ל משרת אגרונום במשרד החקלאות ברחובות . ניסו להניא אותי בגלל

קשיי השפה . אבל מנהל משרד החקלאות ברחובות קיבל אותי לעבודה למרות קשיי השפה

שב ותלמד ע, ם משכורת .'

ולמרות העובדה שלא היתה לי מכונית . ' במשך חצי שנה ' , אמר ,'

הוא נתן לי ספרים ללמוד . לעולם ל א אשכח את נדיבות לבו . במשך השבוע עבדתי ברחובות

נסעתי לנצרת . עבדתי ב תוכניות פיתוח במושבי הסביבה .

ובסוף

השבוע

אחר כך התקדמתי בעבודה ו הייתי רכז תא התכנון של כל המתכננים , ולבסוף הייתי מנהל

אזורי של מ ש רד החקלאות באזור , עד הפרישה לגמלאות .

לרעננה הגענו בעקבות הבן , אָבי אשתו סטלה והנכדים , עידן ודניאל .

5

אף אחד לא שאל מעולם על חוויות המלחמה . דיברנו על כך רק במפגשים בין יוצאי העיר ".

במלחמה השפיע בהמשך ? חייך

האם מה שעברת בילדות ך נעורי בו ך

דתי להיות

" קשה לומר . ברור ש הדברים שעברתי הטב יעו ח ותם , גם אם באופן לא מודע למ.

לימודים חשובים מאד ,

ושה , לחסוך

למדתי שצריך להלחם עבור כל דבר . למדנו גם

, עצמאי

שגם הוא י ידע להסתדר לבד ."

כך שלנו

ולעזור לבן

משה מסיים את סיפורו בדמעות של התרגשות ומראה לי את עבודת השורשים היסודית

, עידן שבה נפרשת הסאגה המשפחתית על כל שלל משתתפיה .

והמרתקת שעשה נכדו

6

http://www.easyflip.co.il/easyflip-holocaust-stories.html