סיפור חיים - סיפורה של עדה לזר

סיפור חיים סיפורה של עדה )דשה( לזר )פטר(

2016 הקשיבה וכתבה : טלי נתיב-עירוני

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

מטרנופול ,

סיפורה של עדה ) פטר ( לזר ) דשה (

פולין

צבי - להרמן

32 באוקטובר 1131

נולדה בטרנופול שבמזרח פולין ( גליציה -ב )

) דשה ( עדה

1912 ).

לבית ווהל , ילידת

1911 ) ולהינדה ( לאה -

ר ֶ ט ָ יליד ( פ

עדה היא הניצולה היחידה מכל משפחתה הענפה . הוריה ואח , יה , )ודד-רוןהא( ו' נולדז - ארנולד

מצד

ממנה בשבע שנים נ , ספו בשואה . למעשה , כל הענף המשפחתי , שלה הענק

בוגר שהיה

, שני הוריה נגדע באכזריות על ידי הנאצים והיא נותרה אוד בודד מוצל מאש .

- סלומון ווהל ושרה רייזל ווהל ( לפי אילן היוחסין

- זלמן

עדה זוכרת את סבא וסבתה מצד אמה ,

, ) מווילנה שהתגוררו בטירה עתיקה בעיר . את סבה וסבתה מצד

המשפחתי – צאצאי הגאון

אביה לא הכיר ,ה מאחר שאביה התייתם בינקותו .

טר ָ לבית פ ) התגוררה עם בעלה ,

ר גוסי לוין (

לאביה של עדה היו שתי אחיות . אחת מהן "ד,

גליה

, לימים שמואל לוין , יחד עם בנם הקטן , לאנ נסעו

"ד ר שמואל לוין ובנם בצ ' כוסלובקיה .

הקטנה לא הספיקו לנסוע .

שתצטרף אליהם , אך גוסי ובתם

והמתינו שם

לגוסי

למחנה ההשמדה

, הגרמנים שבינתיים כבשו את צ ' כוסלובקיה , אסרו אות ן ושלחו אות ן

. אושוויץ

התאלמנה עוד

ָ לבית פ ש ,)טר

רייצנביין (

) סאלקה

( סאלה

, של עדה

אחותו השנייה של אב

יה

שניהם נספו בשואה

. עם בנה

לפני המלחמה מבעלה א הרון רייצנביין , התגוררה בטרנופול

יחד עם שאר יהודי העיר .

בה היה מפעל קטן של בעל

התגוררה ב ש בית היה ממוקם בחצר אשר

משפחתה של עדה

". הבית כל הילדים אהבו את המקום . שיחקנו קלאס , תופסת וכל מיני משחקי ילדות ו , בעל

תמיד נהג לחלק לנו ממת ". קים

הבית

יה הבית ה מבנה גדול ויפה , עם דלתות עץ מגולפות . אחר כך השתכ נו בו משפחות רבות , וכל

אחת מהן קיבלה דירה לפי מצבה הכלכלי ." אני זוכרת שתי משפחות עניות מאד שהתגוררו

בחדר אחד עם הרבה ילדים . כולנו היינו חברים ונהגנו לעזור זה לזה . אהבתי לרוץ במדרגות

ָ ".ףל

להחליק על מעקה מגוּ ה העץ

ות ו רחבה העץ

בבית היו גם שני אולמות אשר שימשו כמקומות מפגש , אחד מהם לגברים ו האחר שימש

בית כנסת ." וכך לא היה צורך לצאת אל ה רחוב וללכת אל בית הכנסת

כ עזרת נשים עיןמ,

. הגדול אני זוכרת את כל המשפחות ו את ילדיהם .

אמא שמרה

האווירה בבית היתה דתית . אני זוכרת היטב את השבתות ואת החגים . בבית

על כללי הכשרות וסבא וסבתא אכלו רק אצלנו . אבל הייתי ילדה חולנית ובריאותי היתה

1

, רופפת וכשהרופאים המליצו על אכילת בשר חזיר אמא לא התנגדה . היא הכינה לי את

הארוחות בשולחן נפרד על מפית משלי .

תעודת בגרות , אבל בהשפעת סבתא היא

סיימה בצעירותה את ל ימודי התיכון וק בלה י

יאמ

הכין תלמידים

לא המשיכה בלימודים . אבא עבד בחברת חשמל כ רואה חשבון ראשי וגם ,

.

ועוד אנגלית

, לטינית

, שונות כמו יוונית ,

לבגרות בפיזיקה , מתמטיקה ושפות

עודד אותנו ללמוד

אבא היה מפרנס יחיד , אבל תמיד הוא

כי שפיר

כלכלי לא היה

ה מצב ה

בניגוד לשאר הילדים , נשלחתי לבית ספר יוקרתי

ואמר שמוכרחים להצטיין בלימודים , לכן .

שבו למדו רק שתי ילדות יהודיות . אמא הרשתה לי לכתוב בבית הספר בשבת . היום אני

היו הפגנה של

בבית הספר , שנערכו רק בשבת , ות

יודעת בוודאות שהבחינות וההכ ָ בות ת

אנטישמ יות . עם זאת , תמיד נבחרתי לתפקידים שונים , לדקלם בחגים , לברך מורה וכו ',

ו הייתי תלמידה טובה . גם אחי הגדול ארנולד הצטיין בלימודים והיה חבר בתנועת הנוער

גורדוניה ."

ובכל יום ,

מלבד הלימודים האלה דאגו ההורים גם להשכלה היהודית והעברית של , עדה

אבא היה מחכה

אחרי הלימודים בבית הס פר הרגיל , היא הלכה לשעתיים לבית ספר ". עברי

פינת הרחוב , לוקח ממני את ילקוט בית הספר ונו ת ן לי את התיק לבית הספר

לי בצהר ב ים י

י חסרת ת אני ו , אבון

. העברי בסוף היום כבר הייתי עייפה ורעבה , אבל בדרך כלל הייתי ילדה

זוכרת שפ יטמו אותי בשמן דגים . ימי ראשון היו קודש למשחקים ולטיולים .

יום אחד , כשהייתי בכיתה ' ב וחזרתי מהלימודים , אחי אמר שייקח אותי למקום המפגש של

אחד מהם

מרתפים ובהם בו , אולמות

חבריו לתנועה . לא ידעתי שמתחת לשוק נם עיר יש ב

, ים עובד , עליזים

זוכרת מקום מואר היטב , , נוער בני המון

היה הקן של התנועה אני .

כולם

יש עיר חיה ותוססת . היו שם הרבה

. שרים הייתי המומה . לא ידעתי שמתחת

, כותבים

לשוק

קבוצות נוער . כולם נספו בשואה , עד האחרון שבהם .

ר אבא ה ָ ב ה לעזור לאמא . סיפרו לי שכאשר אחי היה תינוק נשכרה אומנת

חיינו בצניעות ו

היה מבצע שהתכוננו אליו ימים

לטפל בו . מדי פעם היתה באה כובסת לעזור לאמא זה .

היו ברזים , לא ביוב ולא מ ים זורמים . בחצר הבית היתה באר מים . אבא היה

לא . אחדים

ו וש בדליים פך אותם לחבית גדולה שעמדה בפינת המטבח . אני זוכרת ש הוא

מ ביא את המים

נהג לקום מוקדם ולצאת לעש ן במר פס ת הזעירה , ואני הייתי מארחת לו ֶ הוא . ברה לח אהב

. לשוק אני עדיין זוכרת את המראה של גושי החמאה שהיו

לספר לי סיפורים ו לקחת אותי אתו

די החלב , הירקות וכל

כ , הגבינות

, חריצי

אשכולות דובדבנים ה

מונחים על עלים גדולים של ,

. הכפר אהבתי את התמונה הססגונית הזאת , תמונה שחיממה לי את הלב .

תוצרת

3

גם אני עזרתי בבית כמ יטב יכולתי . לא היה לנו תנור , ולכן פעם בשבוע אמא שלחה עם אותי

אחר כך החזרתי

ו המוצרים

שאפתה עבורנו את

, סמוכה

מאפיה

דברי מאפה שהכינה לא

. ביתה ה אותם

מאופסנים בשתי

תפקיד נוסף שמאד אהבתי וב צעתי פעם בשנה – הוצאת היו ש , פסחהכלי

אהבתי את כל התכונה הזאת של : החג ערב

בחדר השינה , מאחורי ארון . ים בגדה

חביות

כלים יפהפיים שרואים רק

היו הכלים , בלנג ו לרחוץ היו אלה . אותם

להזיז את החביות

שבהן

, פסונם עד חג ה פסח הבא .

אחרי החג , אהבתי לעזור בא

פעם בשנה וסירים מבהיקים , כןו .

לאבא היה אוסף בולים נדיר וגם אחי הלך בדרכו ואסף בולים . אבא ואחי , שהיתה לו שמיעה

אבל

, פסנתר

ללמוד לנגן על

גיל שמונה ה חלתי ת

אבסולוטית , ניגנו דואטים ב. בכינור

המלחמה קטעה את הלימודים ".

עדה זוכרת את החופשות הנפלאות אצל הקרובים בעיירה סקאלאט " . אהבתי מאד את

יסטאוב . נהנינו מאד

וי אריה - ליאון

( חולה אחות של אמא דוד הו)

- קלרה

הנסיעות אל הדודה

אותנו לכל המדידות שהיו לו בכפרים סביב

, הדוד שהיה מהנדס מדידות , נהג ת לקח

. שם

נהגנו לשחק עם ילדי האיכרים הגויים .

לאכול את ה . מקומי ה אוכל

יערות ל , סקאלאט , הרים ל ,

תמיד חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים .

חתונתם של דודה קלרה ודוד ל י און וייסטאוב

אמ א ואבא של עדה –

מאחורי הכלה

, החוויות היו

, בעלה הדוד בנימין ווהל

ה אצל דודה מינייה , אחות של א ו, אמ

, קוב ' יצד עיירה ב

. שונות סוסים וסוסי פוני עליהם ש, אהבנו לרכב כל היתה להם חווה עם פרות , , תרנגולים

חמאה וכו ' . במטבח שלה ם היה

, שמנת

מוצרי לוואי של חלב , גבינות ,

. היום ים מכינ ויההם

הדברים הלא

, העירוניים

כ הדודה ל שבוע דברי מאפה שונים , ואותנו ,

תנור ענק שבו אפתה

שגרתיים האלה הלהיבו מאד . ברצפת המטבח שלהם היתה דלת עץ , שהובילה למרתף גדול

2

המולה של ניקיון הבית ומ י רוק

מחסן קירור לכל תוצרת הבית . היתה שי יש בימי

שימש ש ,קרו

מ הדוד בני ין היה דתי כמו אמי , ולכבודו שמרו את השבת . בעת ביקור י שם נהגתי

רצפת הע . ץ

אל ה ש נהר במורד הרחוב ,

, ) אברהם

ויוזק (

ה' אדז

ילדיהם , , שה'צ, לושו

ללכת עם

ארבעת

, שלידו שהיתה מנוהלת על ידי המשפחה .

ולהשתולל קמח ה חנת ט ליד

, כולם למעט יוזק , נספו בשואה . יוזק ניצל ועלה א חרי המלחמה לישראל עם אשתו וולה -

ק ֶ נ ֶ אדוארד וב , אבל לאחר זמן קצר

ולנטינה ( לבית ש 'ז' יפקובסקי ) ושני בניהם -ו'זאד ,

המשפחה היגרה לארצות הברית . יוזק ואשתו נפטרו לפני שנים אחדות ובניהם מתגוררים

שבארצות הברית ."

הד בפלורי

כשפרצה המלחמה .

עדה היתה בת

עשר

" בספטמבר 1121 נכנס הצבא האדום למזרח פולין והגיע גם לטרנופול . המראה היה מזעזע .

החיילים היו חיוורים , עייפים וטרוטי עיניים , המדים שלהם מרופטים ופניהם מכוסים בוץ יבש .

מדי פעם פרצו מהשורות חיילים אל בתים שנראו עזובים ו בזזו אותם . הם החרימו מכל

הגברים את שעוני היד . הם השליטו טמש ר צבאי והכריזו על עוצר לילה . פחד גדול נפל על

בעלי רכוש ונכסים . אותם אנשים נכלאו ונשלחו

של במיוחד

בלילות הם ביצעו מעצרים ,

. כולם

בתורת מרקס

שאנשים

. משם המבוגרים אמרו שמ פליא אות

לסיביר ושוב לא חזרו

שדוגלים

ם

ואנגלס נוהגים כך כלפי אחרים ."

גדולים ויפים , במטרה לשכן בהם

בשלב הבא התחילו הרו סים לפנות את האוכלוס יה י תים מב

את משפחות הקצינים ." בין הבתים הראשונים שה ו חרמו היה בית הדודים ברחוב הראשי .

בעל הבית היה יוסף טננבאום ו הוא נחשב עשיר . חיפשנו מקום מגורים חלופי , ובלית ברירה

המצב היה קשה .

ר בכל העי

שכרנו בקצה העיר דירה בת שני חדרים אצל איכר אוקראיני .

ופחד שלט בכל . לאנשים לא היתה עבודה ורעב נו ממש . התחלנו

אזל המזון

חנויות נשדדו ,

ות חיטה ירס .

כמו תפוחי אדמה ,

זון עט מ

למכור דברים מהבית ותמורתם קבלנו מ

בשלב מסוים שלחו אותי לסקאלאט , אל הדודים ."

הביתה

, רנופול אבא הופיע במפתיע ו, הבטיח שכשי

יום אחד , כשרציתי לחזור הביתה לט

שוב

אמא תבוא לבקר אותי , וכך היה . אמא הגיעה , אבל שמעתי אותה מספרת דברים עצובים .

היא אמרה ש עבורי יהיה טוב יותר להשאר בסקא לא ט וללמוד שם . היא גם סיפרה שנודע

קוב ה יתה למשפחת

להם שאבא נמצא ברשימת המעצרים הצפויים , ' יצד היריעשב מאחר

חנת קמח , ולכן נחשבו בעלי רכוש . היה איפוא צורך דחוף להסתיר את אבא לפחות

ט הל וו

כדי שלא יקחו אותו .

,שנה משך ל

4

הייתי ילדה ממושמעת , ולמרות ש נבהלתי ו בכיתי הבנתי שכך נחוץ . באותה שנה לא ראיתי

, מידי פעם כפי שהבטיחה .

אבא כתב לי מכתבים ואמא ביקרה אותי

את אבא ולא את . אחי

שנה אבא יצא ממחבואו ו קיבל מיד עבודה כרואה חשבון ב חברת עורות . באותה שנה ,

כעבור

שמחתי לפגוש את כולם . אחי התכונן לשנת

ו , טרנופול

חזרתי גם אני ל , הביתה

1141 ,

. עממי מצב ה תעסוקה היה

לכיתה ג ' בבי

לימודים נוספת באוניברסיטה ואני התכ י ננתו

ת ספר

אבל אי אפשר

עוני ורעב , היה מחסור במים ובעצים להסקה . אבא עבד , , אמנם

ההי , קשה

אבל כל השאר דרש כסף רב שלא היה

היה להתקיים ממשכורתו . הלימודים היו , חינם ב

דברי ערך מהבית כדי להחליף אותם במוצרי מזון . אני זוכרת תחושה

. בידינו התחלנו

למכור

, פחד של . אי ודאות של

חזר עם פצעים שהתפשטו על

. סיעות מאחת מנסיעותיו הוא

היתה כרוכה בנ

א ב תו של א

עבוד

אין מרפא , אבל אמרו ש ניתן להקל

כל הגוף ו נשלח לבית חולים . הרופאים טענו שלמחל

תו

שהיה יקר . אמא נסעה לבקר את אבא

, מן חזיר

עליו באמבטיות חמות ומשחה עשויה מש ו

בבית החולים והדודה השיגה שומן חזיר והכינ ה ממנו משחה . מאחר שכסף לא היה מצוי

נסרוג לגוי ולילדיו סוודרים לבנים לסקי עם דוגמאות

, בידינו הדודה הציעה מורת שת

השומן

זו היתה מסורת בחג המולד .

כי , ססגוניות

אמא נסעה לבקר את אבא בבית החולים . כולם רצו לחזור הביתה אבל זה היה בלתי אפשרי .

איסור מוחלט על יהודים לנסוע ברכבות ,

חל אבל

אמצעי התחבורה היחיד , ה רכבת הי

, החיילים

זמן מה הצליח אחי לשחד את אחד

שמעתה עמדו רק לרשותו של הצבא .

כעבור

ָ תית לה על המדרגות החיצוניות

בתנאי ש היא

שהבטיח להביא את אמא ברכ תב ,פול ו לטרנ

של הרכבת . וכך היה . אבל מה שמצאה שם היה בית פרוץ ושדוד וכ ל מה שניתן להציל כבר

. לא היה

ביולי 1141 כבשו הגרמנים את מזרח פולין והגיעו גם לטרנופול . בעיר היו אז כ - 10,111

יהודים . יומיים אחרי הכיבוש בצעו האוקראינים , יחד עם הגרמנים , פוגרום ביהודים ורצחו

אלפים מהם .

אותו לילה לא הלכנו לישון . הסתתרנו באסם ליד הבית , בין חבי לות קש . למחרת היום , השכם

, בבוקר העירו אות נ ו רמקולים שהודיעו שכל האינטליגנציה היהודית – רופאים , מהנדסים ,

, פקידים רואי חשבון - צריכה להתייצב תוך חצי שעה ברחוב מסוים .

איש לא הלך . כעבור שעות אחדות הגיע בעל הבית ואמר שטוב שלא הלכנו , כי כל מי שבכל

זאת הגיע נ - ורה במקום . הבנו שהיטלר רצה להיפטר בכל מקום קודם כל מהאינטליגנציה ,

כדי שיוכל לשלוט על חסרי ההשכלה ללא התנגדות ".

5

כל החולים מבית החולים , ואחי חיפש דרך לצאת עם אבא מהעיר .

את השליכו

אחרי חודש

חולה

א כשהו

, הביתה לבית ריק ,

. הצליח אבא חזר

הוא שיחד בכסף רב את אחד הגרמנים ו

אבא הסתתר במרתף הבית מאחר שהגרמנים

. אחדים

ונשאר עם אמא ואחי חודשים

, מאד

חיפשו את האוכלוסייה המבוגרת והחולה כדי לחסלה ."

חודשים אחדים הגרמנים ריכזו את כל היהודים מהבתים והרחובות הראשי י ם של

כעבור

. צפופה החיילים הגרמנים פרצו לבתים והוציאו את היהודים

ב טרנופול שכונה יהודית קטנה ו

בכוח ובמכות בקתות של רובים . אביה של עדה המשיך להסתתר .

הסתירו ממני את כל מה שקרה ל קרובי משפחתנו . ואז נודע ש ֶ , ת אחי א

" לא סיפרו לי . דבר

ד בשע במפעל בשרטוטים עבור הגרמנים , תפסו והיכו אותו מכות רצח . כשחזר למפעל לקחו

בו אותו כ שומר בשער .

ת ָ ממנו את משר והצי ו

כשנודעו הדברים בסקאל א ט בכיתי ימים רבים ולא אכלתי . בכיתי על ש אני בסקאל א ט ואבא

נמצא במפעל גרמני . התחננתי

אחי ש על כך

מסוגל לטפל בעצמו ו ,

לבד בגטו אינו ו , חולה ,

שלא

גורלו יהיה גורלי . רקהעי

בפני הדודה ש ת אפשר לי לחזור הביתה להיות עם אב וש, א

יהי . ה לבד הדודה אמרה שאין דרך ושלא כדאי . שיקרו לי ואמרו שאבא איננו לבד ושיש אתו

קרובי משפחה ."

גרמני , אוקראיני ויהודי ,

, שוטרים

ת המשפחה בטרנופול

יום אחד הגיעו דיר אל

שלושה

של עדה אמרה להם שהוא יצא לרגע ומיד יחזור . היא

האמ . של עדה

יה את אב

וחיפשו

הגרמני והאוקראיני יצאו ,

. מפניהם

ש ביקשה יחכו לו בחוץ , ובינתיים התכוונה להזהיר אותו

תתלווה אליהם במקום בעלה , כי לדבריו , אם לא

ש של עדה

אך השוטר היהודי דרש מא המ

ם טענה ש איננה חולה ולא זקנה , אך דבר לא

ייאסר במקומו הא .

יאסוף את בעלה הוא -

עצמו

שם נספתה .

בו במקום ונשלחה למחנה ההשמדה בלז , ץ'

. עזר לה אמה רה צנע של עדה

כעבור זמן מה גם אביה של עדה נעצר ונלקח באחת האקציות הראשונות לכיכר העיר . הוא

היה חלוש ממחלתו , וכשצנח לאטו אל הרצפה ירו בו למוות , כמו גם ב הבני אחרים ה משפחה

, הגיע מצא את גופתו של אבא

ָ כ ר שסיפר את הפרטים . הוא אמר שאחי

". שהיו אתו

הגיע מ

והעביר אותה לקבורה לבית הקברות היהודי המקומי ."

מאוחר יותר גם אחי ה של עדה ביקש לברוח יחד עם חבריו מהמפעל ולהצטרף אליהם , אלא

שמישהו הלשין עליו ועל חבריו , והגרמנים הרגו את כולם ק . " ברו לא נודע עד היום , " היא

מספרת בעצב . " מאז לא ראיתי יותר את אמא , ". אחי את ו אבא את

נותרה יתומה . מכאן ואילך הזיכרונות הצרובים בה מדויקים וקשים .

- השתים

עדה בת

עשרה

6

הוקם בסקאלאט גטו , ועדה נשארה בו עם

עם פלישת הגרמנים למזרח פולין ב - 1141

הדודה רצתה ללכת לראות את הצבא הגרמני .

ק ֶ דודה ובנם מאר - רישו בן ה -10 " .

, דודתה

ה יא אמרה שאנחנו נאהב את העם התרבותי וההומאני הזה , ושהיחס שלהם אלינו יהיה טוב

מזה של הצבא הרוסי . היא אמרה שאין לנו מה לחשוש מהם .

כששניהם בוכים

ק ֶ היא יצאה אל הרחוב וכעבור חצי שעה חזרה בריצה עם בנה מאר , רישו -

וצועקים שעלינו לברוח ולהתחבא . התחיל ויכוח . אנשים א מרו שבבית אין מקום להתחבא

מפני שבעל הבית מכיר כל פינה בבית וילשין עלינו . מישהו אחר הציע לברוח לכפרים

בסביבה . עד רדת החשכה הסתתרנו אצל גוי שידענו שלא ילשין עלינו . בלילה חזרנו הביתה

ומצאנו שהכל פרוץ ובזוז ודברים זרוקים על הרצפה בכל מקום . אבל את הדברים בעלי ה ערך

מסרנו עוד קודם לכן לידידים גויים , ועד סוף המלחמה הם מכרו אותם ושלחו לנו את הכסף

לקיומנו . הדודה הבינה מהר מאד שזו איננה אותה גרמניה , לא אותו עם תרבותי .

התחילו להתפרסם הודעות בדבר איסורים שונים , ואת כל יהודי

על לוחות המודעות בע

יר

העיר כינסו בגטו .

המשטר ה הגרמנית התמקמה בבית יתומים יהודי בשכונה " . בחצר בית היתומים היתה באר

מים שממנה כולם שאבו מים . אחרי זמן מה התפרסם איסור , בין שאר האיסורים , גם על

שאיבת המים . ואז נכנסתי לתמונה וגיליתי יוזמה . הייתי ילדה בלונדית , בעלת צמות ארוכות

ועיניים כחולות , קטנה ורזה , ולא נראיתי אפילו בת עשר . הסתובבתי בשכונה בלי הטלאי

, הצהוב ולא ידעו שאני יהודיה . וכך הלכתי יום יום ושאבתי מים מהבאר בדליים כבדים להביא

עד שיום אחד הלכתי עם אסל הדליים על הכתפיים מחצר בית היתומים אל

ליהודי הע . הירי

עבר שער הגטו , ושמעתי מאחורי קולות צחוק וצעקו . ת אחד השוטרים הגרמנים ירד ממגדל

ושפך עלי

השמירה שלו , לקח ממני בכוח את הדליים וצעק עלי ' , את נותנת מים ליהודים ?! '

. מי קרח מאז לא יכולתי לחזור לבאר הזאת ."

את תכולת שני הדליים ,

- ליאון אריה וייסטאוב , עבד

יהודים לא מעטים הצליחו לברוח מהגטו אל כפרי הסביבה . , הדוד

ניים שילמו לו במוצרי מזון ָ אשר בשל ע . יום אחד החליט אף הוא

עבור הכפריים באזור ,

לברוח עם אשתו , בנו ועם עדה הקטנה אל אחד הכפרים הפולנים הידידותיים , שאליהם

הגרמנים טרם הגיעו .

" בעל הבית הכין לנו מקום מסתור בבונקר ליד היער . הבונקר היה כמו מחילה לבעלי חיים .

חיינ ו כמו עכברים בעומק של שלושה מטרים מתחת לפני האדמה .

אני הייתי יוצאת מידי פעם לכפרי הסביבה וגונבת קליפות תפוחי אדמה , , חזירים ל שהיו מזון

משקתות של החזירים . אני זוכרת שלקראת חג המולד , עונת פיטום החזירים , היו הקליפות

עבות במיוחד .

0

. תבואה

וד ובנם חיפשנו מסתור כל הזמן . הסתתרנו באס

הד , הדודה

חלפו חודשים נוספים .

מי

ו נביחות כלבים , יריות וצעקות בגרמנית . נכנסו אוקראינים

יום אחד , לפנות בוקר ענ שמ ,

איפה היהודים שלך '? הוא אמר שאין אצלו יהודים . הפכו הם

וגרמנים עם בעל הבית וש ' ,ואל

התינוק

אתנו א ם צעירה ותינוק . ה

שלנו דקרו בכידונים היו .

את האסם ו את חביל

ת הקש

להשתיק בכי . ו אמרו לה להפסיק , אבל

התחיל לבכות ואמ ו התחילה לחנוק את התינוק כדי

היא החזיקה את התינוק עד שהגרמנים הלכו .

שה במקום אחד וכך '?

ימותו יש

' , ענתה היא

התינוק מת .

חזרנו אל הגטו . חודשים חלפו , היה קשה להתקיים . אפסנו אצל כפר יה גויה דברים בעלי ערך

שהיו שייכים לנו ומדי פעם מכרנו אותם תמורת מוצרי מזון .

התחילו לצמצם את השכונה היהודית ולהכניס אליה את כל היהודים שגרו בשכונות אחרות ,

היודנראט , וסמכנו עליו שישמור עלינו .

. אותנו קבלנו חדר בבניין גדול לראש שייך שהיה

ובהם

. שלה קיבלנו מבוא כניסה ו מיטה אחת

כל משפחה קיבלה חדר בהתאם למספר הנפשות

דלתות שהובילו לחדרים גדולים יותר , שבהם היו משפחות אחדות

משותפת לארבעתנו היו .

בכל חדר . היינו מרוצים שאנחנו בין יהודים ושאנחנו בבניין בטוח שיש בו מרתפים .ֶ נ

אמר לנו

שיש בבניין שבעה מרתפים ו ש הצעירים החליט ו לעשות מהם בונקר ים . במשך הזמן

התחלקנו לקבוצות צפופות ב בונקרים השונים . סגרנו את הכניסות הראשיות למעלה ומתחת

עץ גדול הי ת ה הירידה אל הבונקרים .

לקרש

התרוצצנו בבהלה כל ,

'! החוצה

בוקר אחד שמענו נביחות כלבים ו קריאות בגרמנית , ' יהודים ,

כיסינו את עצמנו בקרשים . התברר שאחת הנשים לא

שלו של הבונקר ו ,

לחלק רץ אחד

הספיקה להגיע בזמן והגרמנים תפסו אותה . הם גם היכו את אנשי המשטרה היהודית ו אחד

מיקומו של אחד הב ונקר ." ים

מהם נשבר בעינויים ומסר

את

הטרנספורטים

אבל הרוח לא נשברה " . גם במצבים הקשים ביותר קיווינו שננצח .

שמענו על

אבל לא האמנו שהם נוסעים למחנות השמדה . תמיד האמנו שהגרמנים לא יעשו את זה .

ישלחו אנשים למחנות עבודה בתנאים קשים וללא אוכל , אבל לא ל מחנות מוות .

אולי ש

המשכנו לקוות שכל מה שהגרמנים רוצים זה כוח עבודה . כל הזמן אמרנו ש נמכור את הרכוש

, רבים מהם עזרו .

איכרים יעזרו ואכן .לנו

, שנשאר המלחמה תסתיים מתי שהוא ונש , שה . רוד

ילדים היו צריכים להתבגר מאד ולהבין מיד מה שהמבוגרים הבינו . מצבי היה שונה . מרגע

שלא אראה את אבא ואמא כמעט השתגעתי . לא דיברתי . גזרתי על עצמי שתיקה .

שהבנתי

, רשרוש כל דפיקה בדלת ,

בכיתי בלילות כשאף אחד לא ראה . היה לי רעד תמידי כל . בגוף

נביחת כלב , גרמו לי לרעוד . בתחילה חשבו שאני קודחת מחום . אף אחד לא יכול היה

כל

, הקטנים להיות גדולים ,

לעזור לי להתמודד עם המצב הנורא הזה שנכפה עלי . דרשו מא ,תנו

9

היה הבדל בין י לד

ולא פעם נאלצתי ל הרגיע את הדודה , שהיתה ב חרדה לא פחות לא. מני מ

. להפך המבוגרים סמכו על הילדים כי להם היתה יכולת לעזור למבוגרים . בשל

למבוגר .

הרשיתי לעצמי להתקרב לשכונה ארית ולעמוד ב תור ל לחם שחילקו

המראה ה ישל ' גויי '

ושסופ נו הוא רק

פעמיים בשבוע . לאט לאט התחלנו להבין שבסופו של דבר יפגעו ,בנו גם

עניין של זמן .

הדודה התחי לה לחפש דרכים איך להציל אותי . היא דיברה עם גוי אחד וביקשה ממנו

היא אמרה שהיא

. מלבוב

ושיאמר שאני אחותה של אשתו

ש יאפשר לי ל עבור לגור ,םאצל

ת שיג לי מסמכים מזויפים .

. הינום פחדתי להיות לבד בין הגויים ,

הייתי אצלם רק חודש ימים . עבורי זה היה חודש של ג י

העליבה אותי והשפילה אותי בכל

, מוצהרת

ושנאתי את ה אשה הזאת שהיתה אנטישמית

היתה לי ברירה .

הזדמנות . העדפתי לחיות בפחד ובלי אוכל מאשר להתגורר אתם , לא אבל

כעבור חודש היא ילדה וטיפלתי זמן קצר בתינוק שלה . אבל לא רציתי להמשיך . רציתי לה ות י

עם הדוד והדודה , שגורלי יהיה כגורלם .

היו מחזירים אותם . אותי

י בליוו משטרתי , לעבודת פרך ובלי

מדי בוקר לקחו את הגברים ,

לה

לקחו לעבודה בקטיף בשדה טבק , עבודה קשה לילדה קטנה ועדינה כמוני .

הדודה החליטה לא להשאר יותר בגטו והתחילה לחפש דרכים להמלט . אני זוכרת שלילה

חדר גדול

מישהו שחיכה לנו ב. בחוץ

והלכנו לבית

התגנבנו מתחת לגדר

היו

של

ות

אחד

הזיזו את הארון ומאחוריו היתה

שולחן גדול , מיטה ענקית עם כסתות וארון הם .

, מטבח

. מאחורי ה ארון ההוא היינו סגור ים ארבעתנו חודשים רבים . בינתיים

גומחה כסאות שני עם

הגיעו ידיעות מקרובי משפחה על קורות היהודים בפולין .

יום אחד נו דע לשלטונות שהגוי מחזיק יהודים . הוא הזיז את הארון וביקש שנעזוב מפני

שיהרגו את כולם . הדודה התחננה אבל לא עזר לה דבר ו נאלצנו לעזוב .

הגיעו אנשי היודנראט והתחילו להוציא את כל התושבים מהבתים . הם הביאו אותנו לרחוב

. לברוח

. הודים אבל הדו דה רצתה להמשיך

קטן עם חנויות שהי ו פעם בבעלות של י

בדרכים התחבאנו בכל מיני מקומות , חלוש ים מחוסר מזון ומים . המשכנו לברוח , לא ידענו

אפילו לאן . ביערות היו בונקרים ומדי פעם הסתתרנו אצל משפחות גויים קתולים . ביום לא

יצאנו ממקומות המחבוא , ובלילה המשכנו בבריחה .

ממקום למקום , ושו ב פחד מהלשנות , ושוב ה ס תכנות של כפריים קתוליים

ושוב

טלטולים

ב ניסיונות להציל אותנו . ושוב ב ריחה אל היערות ואל בונקרים .

1

האחרון של המלחמה בוססנו ב שלג בהרים וביערות ו חצינו נחלים קפואים .

לקראת אביב ה

והידיים סבלו מכוויות קור ופציעות קשות ."

הרגליים

, כפרים במרומי אסם תבואה . הגיעו גרמנים שחיפשו פרות

שוב התחבא ה המשפחה באחד ה

דודה ובן דודה

, דודתה

וחזירים למאכל . בעל הבית ואשתו נמלטו אל היערות , ואילו עדה ,

טיפסו ועלו אל הקומה השנייה של אסם התבואה , והסתתרו בתוך חבילות . הקש

ֶ רישו -קמאר

" עצרנו את נשימתנו ו שכבנו בלי נוע , אבל הגרמנים ראו את רגליו המבצבצות של רישו - מארק

וירו בו למוות . נשארנו שם עוד זמן מה עד שהשתרר שקט . למראה בנה המת הדודה ביקשה

לשלוח יד בנפשה ולקפוץ מהקומה הגבוהה של האסם , אבל הדוד עצר בעדה .

בר מצווה

, ד" רישו הי

- מארק

הגרמנים הלכו כל .

. תנו תה

בעל הבית ו חזר השקה או

הלכנו ליער וקברנו את מארק . רישו -

החיים שאלתי את עצמי למה לא הייתי עם אבא ואמא .

מלבד

49 בני משפחתי הענפה לא נשאר איש

6 שבועות הסתיימה המלחמה -מ .

כעבור

. שלושתנו

מחנות עבודה

הרוסים א פשרו לנו להשאר ברוסיה אבל ידענו ש י יקחו אותנו לסיביר לאו

שלזין

אחר ים והעדפנו לחזור לפולין . טרנופול היתה הרוסה , והמשפחה השתקעה

בעיירה

נ קיבל ו בית ו הדוד הדודה המשיכו לגדל אותי ."

שחזרה להיות בשטח פולין .

עדה סיימה את לימודיה בבית ספר תיכון ממשלתי רגיל ו נרשמה לפוליטכניקום , בית ספר

פנות לשלטונות

, החלה יחד עם הדוד והדודה ל ,

- טכני על תיכוני בעיר גלייביץ .

במקביל

בבקשות להיתר יציאה כדי לעלות למדינת ישראל , שזה עתה הוקמה . אבל ב כל פעם

ש קיבלה היתר – הדוד והדודה סורבו , ובכל פעם שהם עצמם קיבלו היתרי יציאה – היא

11

. סורבה המשפחה לא רצתה להתפצל . עד שיום אחד נמצא הפתרון . פקידה ממשרד הפנים

, של עדה אבל מאחר שלא היתה לה כזאת , הציעה

זהות ה תעודת

ביקשה לראות את

1131 ) וכך , בהיותה

1121 ( למרות שנולדה ב -

הפקידה שתרשום את שנת הולדת -כ ה

ָ עדה פ טר הפכה ל היות

צעירה יותר בשנה כביכול , יכלו הדודים לאמץ אותה באופן רשמי .

1151 , קיבלה כל המשפחה היתרי עליה ארצ .ה

, בשנת

עדה וייסטאוב וכך .

מאד ו אפשרו לה מאוחר יותר

סיימה את לימודיה ב פוליטכניקום , אך ציוניה היו

לא עדה

טובים

ה המשפחה ברכבת לוונציה

להשתלב במהירות בעבודה בישראל . בתחילת חודש מאי נסע

21 במאי 1151 הגיעה עדה ארצה .

משם עלו על יאנ יה לישראל -ב .

ו , שבאיטליה

וכעבור ימים אחדים הגיע לשם מהנדס מהסוכנות כדי

ו למחנה שער העלי ,פה בחי הי

נהגע "

היתה מורה שלו בסקאלאט ."

ש מסתבר

אנשים לעבודה . הוא זיהה את הדודה .שלי

לקחת

לעדה הוצעה עבודה כשרטטת מפות במשרדי הממשלה בחיפה . במהרה התגלתה כעובדת

מחלקת עבודות ציבוריות ) , על תקן של מהנדס . ת

והועברה (צ " למע

מצטיינת

עדה בעבודה , 1153

1146 , התגייס

צ" במע פגשה את אברהם לזר , אף הוא ניצול שואה , יליד יוון , שעלה ארצה ב -

ועם קום המדינה שירת .ל" בצה

ח " פלמל

, חיפה 1151

אברהם ועדה ,

11

באפריל 1154 נישאו עדה ואברהם , כשמי שליוו אותם לחופה היו הדודים שלה ושלו .

1154 , יחד עם הדודים

אפריל

עדה ואברהם ביום נ ישואיהם ,2

. רויטל

הבכורה עפרה וב - 1163 נולדה הבת השניה

-ב 1150 נולדה בת

ם

אברהם ועדה עם בנותיהם , עפרה ורויטל

, שנפגעה ככל הנראה ,

כחמש שנים , עד לפרישתה מטעמי בריאות (

עדה ע בדה במע צ "

כשאבר הם יצא לגמלאות הם עברו

בילדותה , מפאת אירועי המלחמה השונים שחוותה ו ,)

. שנים

31

לרעננה , שבה הם מתגוררים ז

ה

- אברהם פרישה לגמלאות

13

לאברהם ועדה יש ארבעה נכדים .

דור ההמשך של משפחת לזר – ארבעת הנכדים

3111 , נכדת ם של עדה ואברהם , מיכל מוניטה , השתתפה במשלחת של

שנתב, לימים

ידעה שבמחנה זה הושמדה , בין היתר גם ,

תנועת הצופים למחנה ההשמדה בלז יאה. ץ'

ָ הינדה פ טר לבית ווהל . היא הכינה מבעוד מועד פיסת שיש ישראלי

, שלה רבתה - סבתא

. כרה פיסת השיש נמצאת בתחתיתו של גלעד לזכר יהדות טרנופול .

ועליה רשמה הקדשה לז

12

http://www.easyflip.co.il/easyflip-holocaust-stories.html