סיפור חיים - סיפורו של אשר קלר

סיפור חיים סיפורו של אשר קלר

2017 הקשיבה וכתבה : שרה טור

"לכל אדם יששם - לזכור ולעולם לא לשכוח"

העמותה למען האזרח הוותיק רעננה, יחד עם עיריית רעננה, רואות ערך רב בתיעוד זיכרונותיהם האישיים וסיפורי חייהם של ניצולי השואה, תושבי רעננה, למען עצמם ולמען הדורות הבאים. התיעוד ושימור הזיכרון של ניצולי השואה הם חובתנו המוסרית לששת מיליון קורבנות השואה שנהרגו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי ולא זכו לראות את תקומת העם היהודי בארצו. פרויקט תיעוד זה הוא פרויקט המשך לספר "זוכרים לדורות", שיצא , ביוזמת האגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, ובו 2012 לאור בשנת ניצולי שואה, תושבי העיר. 300- סיפורי חיים של כ הפרויקט מבוצע ע"י קבוצת מתנדבים ומתנדבות, תושבי רעננה )רובם(, שנרתמו והקדישו רבות מזמנם ומרצם למיזם חשוב זה. תודות תודה לכל ניצולי השואה היקרים ובני המשפחות על שנעניתם לפניותינו לתעד את סיפוריכם האישיים מתקופת השואה למרות הזיכרונות הקשים והחוויות הלא קלות הכרוכות בכך. תודה לצוות המתנדבות האיכותי על המאמץ וההשקעה הרבה בהקשבה לסיפורים ובתיעודם, מלאכת קודש שבוצעה במסירות וברגישות רבה.

תודה למחלקה לרווחת האוכלוסייה המבוגרת באגף הרווחה של עיריית רעננה על התמיכה ושיתוף הפעולה במיזם חשוב זה.

תודה לעמותה למען האזרח הוותיק רעננה על היוזמה, הארגון והניהול של הפרויקט.

ותודה מיוחדת ליוסי קווטינסקי, בעל האתר "הפורמט הדיגיטלי שלי", על הקמת אתר האינטרנט המיוחד לתיעוד סיפוריהם של ניצולי השואה, ועל ביצוע כל עבודות העריכה הדיגיטלית והשילוב באתר, בהתנדבות מלאה.

סיפורו של אשר קלר ממישקולץ הונגריה

אשר קלר נולד ב- 16.4.1927 בהונגריה, בעיר מישקולץ, עיר שנחשבה לעיר השנייה בגודלה אחרי הבירה. אביו, שמואל, נולד בצ'כיה בשנת 1892 . אמו שרה לבית זיסוביץ נולדה במישקולץ בשנת 1902 . "גדלתי במשפחה בת תשע נפשות: הורי ושבעה ילדים - אא דא א )יהודה(, יליד 1918 )היחיד שלא שרד את השואה(, אסתר, ילידת 1920 , דב, יליד 1924 , אילנה, ילידת 1926 , אני - אשר, יליד 1927 , חוה, ילידת 1928 ויהושע, יליד 1938 .

לסבא ולסבתא מצד אבי היה בעיר ואלאקס, צ'כיה, משק חקלאי. אהבנו לבלות את חופשות הקיץ בביתם. החינוך בבית היה חינוך יהודי קפדני, עטוף בכבוד ונימוסים. משפחה דתית, חינוך ב'חדר' וב'ישיבה'. הטבילה במקווה הייתה חובה במשפחה. אגב, המקווה היה שייך לסבא, אבי אמי. גם אני עברתי את המסלול הזה: 'חדר', ובבגרותי הצטרפתי ל'ישיבה' - לימודים שנמשכו עד שבע בערב.

בי"ס

הבסיס הכלכלי של המשפחה היה סביר. המגורים במישקולץ היו צנועים. גרנו בתחילה בדירה קטנה ואח"כ עברנו במישקולץ לדירה שכללה חצר וחנות מכולת. חנות המכולת, שבה עבדה אמי, פרנסה יפה את המשפחה. למשפחתנו הצטרפה עוזרת גויה )נוצרייה( שגורשה ממשפחתה כי פגעה בכבוד המשפחה, היא טיפלה בנו באהבה 17 שנה עד שנהרגה בהפצצה. אך בשנת 1937 , לאחר 15 שנות עבודה של אבי בחברת 'הפניקס' בבודפשט, עבודה שבעטיה נעדר הרבה מהבית, מאחר שהמרחק בין הערים היה כ 300 ק"מ, עברה המשפחה ממישקולץ לבודפשט. בביה"ס שבו למדתי למדו שני יהודים בלבד. ההרגשה הייתה עצובה... בשנת 1940 , שנת בר-המצווה שלי, גורש אבי מ'הפניקס'. האנטישמיות הרימה את ראשה ברחובות, נאסר על היהודים לעבוד ואחי אדא לא יכול היה להמשיך את לימודיו באוניברסיטה. אני זוכר היטב את ההערות האנטישמיות, השנאה וההתנכלויות בדרכנו לבית הכנסת.

1

כולנו התגייסנו לסייע בפרנסת המשפחה. אווה ואני חילקנו חלב ולחמניות לבתים והשכם בבוקר, מבלי להסיר את בגדי השינה, חילקתי עיתונים. גם אחי, יהודה, ואחותי אילנה, נרתמו למשימה.

העבודה הקשה ביותר שלקחתי על עצמי הייתה שטיפה והברשת מגרשי טניס שהיו מצופים בגבס, ובחלק מהזמן אווה ואני רחצנו סירים גדולים בקונדיטוריה – וכשכר קיבלנו שאריות עוגות במסעדה." אשר נרשם לבית ספר מקצועי, למד יומיים בשבוע ובמקביל ניסה ללמוד כיצד מרכיבים אופניים ומכשירי רדיו. בשנת 1941 פגש אשר בבית הכנסת שבעה נערים שברחו מאוסטריה ויוגוסלביה והחבורה נשארה ביחד עד 1944 . בפברואר 1944 החלה פלישת גרמניה להונגריה. אשר מספר שידע על הפלישה מהאזנה לרדיו שהרכיב. למגינת לבו ראה אשר כיצד ההונגרים צופים במצעד הצבא הגרמני ברחובות העיר ומריעים בהתלהבות.

"ההגבלות באו זו אחר זו במהירות. הוטל על היהודים לענוד טלאי צהוב, וכל משפחה נאלצה להיכנס לחדר אחד בלבד, מבלי להתחשב במספר הנפשות. הצטופפנו 28 נפשות בדירה שלנו. )לימים גיליתי שבאחת הדירות הסמוכות נמצאת נערה בשם אגנס, מי שתהפוך אח"כ לאשתי... (. הבתים סומנו במגן דוד גדול והעוצר החל משמונה בערב ונמשך עד שלוש אחה"צ. 50 נשלחו לעבוד במחנות עבודה. אבי ניסה לסחור בשוק השחור בכלי כסף כדי להביא אוכל הביתה, אך ללא הצלחה יתירה. גברים בגילאי 18 –

ב - 15.10.44 השלטון בהונגריה נתפס סופית ע"י הנאצים. למחרת בבוקר נכנסו אנשי האס.אס. לביתנו ובפיהם הודעה: 'תוך רבע שעה על כל הגברים בני ה- 17 עד 65 לצאת למחנה עבודה'.

2

הצטיידנו בחצי לחם וסרדינים, אבי נטל גם טלית וספרים, התאספנו בהיפודרום סוסים. שם אבי הציע לי לברוח אך אני סירבתי. התחלנו את המסע ברגל, מסע של קילומטרים כל יום, בקור קשה של החורף, בקבוצה של כ- 100 איש. העבודה שהוטלה עלינו הייתה לחפור תעלות ירי עמוקות ומלבניות לחיילים. הבוץ

היקשה מאד על החפירה. מי שלא עמד במשימה הוכה, הושפל והורד על הברכיים. ההונגרים ציוו עלינו להסיר את הכובע בהכנעה לדגל הנאצי. המשכנו בהליכה עד האי צא 'פא ל, האי הארוך ביותר במרכז נהר הדנובה, וחפרנו עוד תעלות ירי. כדי להתגבר על הבוץ הטובעני תקענו מוטות באדמה כדי לחזק את קירות התעלה ולהקשות את האדמה."

על האי התרחש אירוע אשר שינה את חייו של אשר.

אשר עושה הפסקה וממשיך לספר בהתרגשות : " באחד הימים, כשנשלחתי להביא מוטות עץ, ראיתי חיילים הונגרים משליכים רימונים לתוך הנהר ודגים רבים מתעופפים באוויר. הרעב היה כבד מאד וחשבתי איך אוכל גם אני לתפוס דג. בניסיון לתפוס דגים, נעצרתי על ידי החיילים וגורשתי על ידם מהמקום. בהמשך חיפושי הגעתי לבקתה קטנה בשדה תירס, נכנסתי פנימה. לשמחתי מצאתי בבקתה, שהייתה עשויה ענפי תירס, מתחת לארגז הפוך, גוש גדול של בייקון )בשר חזיר( וארגז ריבה. דחפתי במהירות את הבשר מתחת לחולצה. בדרכי חזרה למחנה קברתי את האוצר באדמה וחזרתי לעבוד. כנראה נחשפתי בדרכי חזרה למחנה, כי פתאום הופיעו שני חיילים ותחקרו אותי היכן האוכל. מבלי לחכות לתשובה, החלו ההונגרים להכות אותי ללא רחם עם קת הרובה, שיניי נשרו ומכה אחת בעיני גרמה לעיוורון. גם הצלקת העמוקה בראשי היא מזכרת מהאירוע הזה... לא הוצאתי מילה מהפה, והצלחתי להגיע לבשר שהטמנתי. אך למרות הרעב, אבי לא נגע בבשר מאחר שלא היה כשר...זמן רב ארך עד שהחלמתי מהפציעה. אני זוכר את מבטו המיוסר של אבי רוחץ את גופי הכואב ודואג להחלמתי... בזמן שההונגרים הפליאו בי את מכותיהם הופיע גרמני רכוב על תלת אופנוע ופקד על ההונגרים להפסיק את העבודות ולהעביר אותנו לאוסטריה. 3

המשך המסע לאוסטריה כלל הליכה לעבר רפסודות, שלקחו אותנו לצד השני של הדנובה ומשם מסע רגלי של כ- 300 ק"מ לאוסטריה. הוכנסנו לתוך סירת משא פתוחה, עשויה ברזל ובתחתיתה קרח, תחת שמירה כבדה, שלא נברח, אבי ואני עמדנו חבוקים במטרה להתחמם. בקטע ההליכה הזה לעבר הסירה קפצו אנשים למים במטרה להתאבד...אבי מלמל בבוקר: 'לו היה לנו בקבוק עראק' ולפתע הבחנתי בבקבוקון קטן, שנשכח כנראה ע"י נוסע לפנינו, מלא בחציו בעראק. צעדנו כל יום כעשרים ק"מ. בלילות היינו עוצרים בעיירות קטנות. באחד הלילות הכניסו אותנו למגרש חשוף למכירת סוסים, גשם שוטף, ואני עמדתי חבוק עם אבי ושמיכה דקה מעלינו. בבוקר ראיתי שבע גופות מונחות סביבנו וחיילים בועטים בגופות בניסיון 'להעיר' אותן. המשכנו בדרך, ללא המעילים והשמיכות הספוגים מים. בלילה אחר הוכנסנו לדיר חזירים, שם רווח לנו מעט למרות הריח, כי היה יבש בפנים. ואז הגיע הלילה המיוחד! הגענו מאוחר לאסם גדול, כשאני מנסה לגשש את דרכי בחושך שמעתי צעקה 'אידיוט! דרכת עלי!' היה זה קול אחיותיי אווה ואילנה! לנשים שבקבוצה אפשרו, תמורת סכום כסף, לעלות לקומה השנייה באסם. לא עבר זמן רב והגג קרס. במפגש הזה בני המשפחה שוב ביחד. אווה, אחותי, תפסה יוזמה ומצאה סוס ועגלה, אספה מהאנשים את המטלטלים המועטים שנותרו להם והעמיסה על העגלה. אנשים לא יכלו לשאת דבר בידיהם. הגענו לגבול אוסטריה, ההונגרים העמידו אותנו בשורה וביקשו שנוציא את התכשיטים ואת הכסף ההונגרי שברשותנו. אף אחד לא נענה. התגובה של ההונגרים הייתה: 'בכל מקרה לא תזדקקו יותר לכסף', קיללו ועזבו את המקום. הובילו אותנו למגרש כדורגל שבו ניצבו כמה שורות של יהודים. ראיתי כומר מסתובב לידם. הסתדרנו גם אנחנו בשורות של שישיות. בקושי עמדתי על רגלי, הדיזנטריה שבה חליתי החלישה אותי מאד. הכומר נגש אלינו והכריז: 'למי שיש מכתב הצלה כלשהו, מהוותיקן, או מהשוודים, שיצעד קדימה'. בלי לחשוב פעמיים עשיתי צעד קדימה כשאני מסביר לכומר שהיה לנו מכתב כזה שאבד. אחיותיי, אווה ואילנה, עשו גם צעד אחד קדימה. אבי שחשש מהשקר היסס אבל הצטרף אלינו. צרפנו גם את לילי, בתו של רופא המשפחה שלנו מבודפסט, והלכנו אחר הכומר לאחד הצריפים כשהוא פוקד עלינו לא לצאת מהצריף. בצריף כבר המתינה קבוצה של כמה עשרות יהודים. קיבלנו בערב תה ופרוסת לחם. טעמה של הפרוסה, לאחר חודשיים של רעב, היה מדהים.

4

אף אחד לא שרד מהקבוצה שנותרה במגרש הכדורגל..."

מהשלב הזה מתחילה ההצלה של אשר ומשפחתו, והדרך לא קלה.

"למחרת, סוף דצמבר 1944 , צעדנו לכיוון פסי הרכבת בשלג בעומק של כשלושים ס"מ. נפש חיה לא נראתה בדרכנו והסתתרנו בקרונות משא בתחנה. בבוקר הגיע אדם מכובד )אשר משוכנע שזה היה חסיד אומות העולם השוודי, ראול ולנברג(. האדם מצא את אבי והושיט לו אשכול ענבים כדי שיחלק לנו. הגיע קטר ויצאנו לדרך חזרה לכיוון בודפסט. תחנת הרכבת בבודפסט הייתה במרחק חצי ק"מ מביתנו. ליד התחנה היו מרחצאות, גברים ונשים נכנסו לחוד, בעוד כל הבגדים שלנו נערמים בקרונות צרים לחיטוי. אני התחלתי לדאוג לאימא שלי ולאסתר אחותי ובנה הקטן, שלא ראינו אותם זמן רב. אווה ואני החלטנו להגיע הביתה לבדוק מה מצבם. אחת הנשים הגויות חסמה את דרכנו והבהירה לנו שכולם נלקחו בבוקר, ואז שלחה אותנו לחפש אותם.

המחזה שראינו בדרך היה מדאיג. לאורך הרחוב כשלושה ק"מ עמדו שורות של יהודים. מבעד לחלון זכוכית שבור של חנות צעצועים הבחנתי להפתעתי באחת השורות באמי, אחי בן השש יהושע, אחותי אסתר ובנה בן השנתיים. אווה ואני פרצנו בבכי. איך נחלץ אותם, כשהאזור שורץ אנשי אס.אס.? החלטנו לחכות להפניית הגב הראשונה שלהם. אחותי משכה את אמא, את אסתר והילדים ויצאה איתם בריצה. אני לקחתי את העגלה והסל לכתובת שקיבלנו בתחנת הרכבת. הכתובת הייתה מרתף על שפת הדנובה במרחק של כארבעה ק"מ. האס.אס. אספו יהודים בכל מקום. השארתי את הסל באחד הבתים, והתחבאתי

5

בקומה הרביעית של הבניין מספר שעות, רועד מפחד. לבסוף, השארתי שם את הסל והגעתי עם העגלה למרתף. המשפחה שלי הייתה כבר שם והשמחה גדולה! רופא המשפחה, שהיה אסיר תודה על שהצלנו את בתו, טיפל שם בחולי הדיזנטריה ששכבו בחוץ וצרף גם אותנו לחולים. אנשי האס.אס. שהגיעו לשם לקחו את כל היהודים שהגיעו למרתף, ואלינו לא העזו להתקרב ...יצאתי להביא את הסל שהשארתי מאחור, לאחר שאימא הבהירה לי שהיה בתוכו אווז צלוי!" אשר מספר שהם לא בחלו בדבר כדי לשרוד, כולל שוד חנויות שהופצצו ע"י הרוסים. כך הוא השיג שק אורז, אבקת ביצים וסוכר. מראה הגוויות השרועות בשלג חרוט בזיכרונו. לאחר שהות קצרה במרתף מצא אשר דרך להגיע לביתם שהיה במרחק כ- 3 ק"מ מהמרתף. הדרך לבית הייתה רצופה בשורות של מקלעים וחיילים רוסים משני צדי הרחוב. הם מצאו את הבית ריק וכל חפציו נשדדו. המשפחה של אשר חזרה לבית ריק וללא מים. אשר ואווה לקחו שלושה דליים והחלו לחפש מים, לפתע ראו רוסי פותח מרתף. במעקב אחריו גילה אשר אוצר יקר ערך! חביות עראק. הם הצליחו למלא צנצנות ודליים בעראק היקר, וסחרו תמורתו במזון. הרוסים השיכורים הציתו אח"כ את המרתף, על הליקר והיין שהיו בו. מי השתייה שלהם היו שלג שנמס... הם מצאו גם סל מלא חוטי תפירה בכל הצבעים ותמורתו השיגה המשפחה שמן ועוף. גמלה בלבו של אשר ההחלטה לצאת מהונגריה. אשר הצליח לאסוף סכום יפה של מארקים גרמניים ממכירת בשר ועופות לגויים )רק הגויים קנו בשר לא כשר(. מצוידים בכסף ובמזוודה גדושת סיגריות, החליטו אשר וחברו בנצי לנסות להגיע לא"י. הם עלו לקרון פחמים, שיחדו את נהג הקטר בסכום יפה, אך לאחר הלשנה הם נתפסו, והכסף ירד לטמיון. הם חזרו לבודפסט. השיגו כאלף שעונים ובזהירות יצאו השניים שוב לדרך, כשהם חוצים בלילה את הגבול לאוסטריה. הם הגיעו למחנה יודנברג האמריקאי, שהיה תחת חסות אונר"א. האמריקאים סיפקו להם אוכל. במחנה התקבלה החלטה שעוברים לאיטליה בדרך לארץ ישראל. בנצי ואשר החליטו להיפרד מההורים. אביו העניק לו שעון והציע שימכור אותו "אם תזדקק לכסף"... "יצאנו מהמחנה לכיוון הונגריה. את השעון שאבי נתן לי החבאתי בכיכר לחם ואת החגורה של השעון בכיס. הרוסים תפסו אותנו וגילו את החגורה והשעון הלך בעקבותיה...הופשטנו ונשלחנו ליער.

6

חזרתי לבד לבית המשפחה בבודפסט וחברתי לתנועת 'השומר הצעיר' ואח"כ גם לבית"ר, בהמתנה לעליה לארץ. אחי דב, שהצטרף אלי, הכיר את אשתו לעתיד בתנועת הנוער, ושבועיים אח"כ הם נישאו. מצאתי סרטיפקט במשרדי בית"ר – טופס ריק על אחד השולחנות, הדפסנו כמאה עותקים תמורת השעון של אחי. את חותמת הגומי למסמך הכנו מגומי עקב הנעליים, הוספנו את שמותינו והאזרחות 'צרפתית'. גביתי כחמישה דולר עבור כל אישור. התקבצה קבוצה של

כחמישים איש. עברנו את הגבול בווינה. הצטרפו לקבוצה אחי דב ואשתו, אחותי אווה ואגנס, שתהפוך אח"כ לאשתי )דודתה של אגנס התקשתה לגדל את שתי אחייניותיה היתומות ובקשה שאצרף לקבוצה את אגנס בת ה- 16 (. יתר בני המשפחה שלי נותרו בבודפסט.

ציידנו את אחד מחברי הקבוצה, שידע רומנית, במאה קופסאות סיגריות במטרה לשחד את מי שצריך ועברנו את הגבול ברכבת. התחלקנו לקבוצות קטנות והתגנבנו לביה"ח רוטשילד בווינה. מאחר שבביה"ח התקבלו רק קבוצות שהגיעו דרך ארגון 'הבריחה'. חברנו לארגון בית"ר, למרות שלא הייתי איש בית"ר. נשארנו במקום כעשרה חודשים. באחת הנסיעות שלנו לבילוי בעיר ברכבת, כשאני שיכור, הצעתי לאגנס נישואים תוך 'איום' – 'אם את מסרבת אני קופץ מהקרון'...

שבועיים אח"כ נערכה במקום חתונה כדת וכדין."

7

כשבועיים אחר החתונה פשטה המשטרה הצבאית על אנשי בית"ר והאשימה אותם בפשיזם. חפציהם נזרקו מהחלון והם הובלו ונכלאו בכלובי קרונות רכבת. )פרטיזנים שהיו גם הם כלואים הצליחו לפתוח את מנעולי הכלובים כדי שנוכל לנשום(. הרכבת המשיכה לזלצבורג, למחנה קמפמיל. הקבוצה עברה מספר מחנות עד שהגיעה למחנה צבאי מסודר בנייאה-אולם ם, גרמניה. מיטות אמריקאיות, מרפאה, מטבח. הקבוצה שהתה במקום כשלוש שנים, מ 1946 עד 1949 . "חיכינו לאישור עלייה לארץ. אגנס ואני התחלנו להשלים לימודים. אגנס סרגה סוודרים לחיילים, אני הכנתי פלקטים – שלטים מצוירים על בדים באידיש. בסך הכל שהו במחנה כאלפיים יהודים מפולין. אחותי לקחה אותי לרופא עיניים באולם ם. לראשונה נבדקו עיניי ע"י רופא עיניים. שילמנו לו בקופסת שימורים ולחם והאבחנה שלו הייתה קשה: 'לא ניתן לעשות דבר'.

ב- 1948 נולד בננו הבכור עמוס במנזר, כמאה ק"מ מהמחנה.

תעודת עולה של אשר ואגנס .

ב- 1949 קיבלנו, אני ואשתי ועמוס בן השנה, אישור עליה. מהמחנה הועברנו לצרפת למרסי, שם קיבלנו שמות ועלינו על 'טמפה פנמה' - ספינת דייגים קטנה, שהמנוע שלה שבק בלב ים. ההפלגה נמשכה 17 יום. הגענו לחיפה ביום גשום, שמיכה על ראשינו. קיבלו אותנו בנמל בכוס תה, חלווה ותפוז. הרגשנו שהגענו ל'גן עדן'. " המשפחה הגיעה למעברת שער עליה. אשר אילתר עריסה לעמוס משמיכה ובלירה שאביו שלח לו, קנה סבון לכבס את חיתולי הבן...

8

המשפחה בארץ

ב- 1955 נולד הבן השני אלכסנדר בהדסה ירושלים. שנתיים שרת אשר בצבא,

ואח"כ עבד כפחח רכב, אח"כ כמנהל עבודה במספר מפעלים. ב- 1957 המשפחה עוברת לרמת גן.

אשר ובניו.

9

ב- 1960 מקים אשר מפעל לעיבוד שבבי ומנהל אותו 40 שנה, כשעמוס בנו לצדו, מפעל שעובדים בו היום 30 אנשים. הבן עמוס מנהל היום את המפעל. ב- 1990 עוברים אשר ואשתו לרעננה. בהדרגה הוא מאבד את ראייתו גם בעינו השניה. ב – 6.2.1017 נפטרה אגנס אשתו. לאשר שני בנים, שבעה נכדים וחמישה נינים. ב- 1999 , נכדו רועי, הקצין המצטיין, נהרג בלבנון.

האחים וההורים של אשר בחתונת הנכדה

המשפחה המורחבת של אשר קלר

10

התושייה של אשר ויכולותיו הטכניות הצילו אותו ואת בני משפחתו ממוות מספר פעמים.

אשר בוחר לסיים את התיעוד בהצהרה :

"הייתי ונשארתי ציוני כל חיי. אני חש גאווה רבה שאגנס ואני זכינו להגיע

לארץ ולהקים משפחה לתפארת, ומפעל שמפרנס עשרות משפחות.

זה הניצחון שלי על הגרמנים !"

11

http://www.easyflip.co.il/easyflip-holocaust-stories.html