סיפור חיים - סיפורו של אשר קלר
אף אחד לא שרד מהקבוצה שנותרה במגרש הכדורגל..."
מהשלב הזה מתחילה ההצלה של אשר ומשפחתו, והדרך לא קלה.
"למחרת, סוף דצמבר 1944 , צעדנו לכיוון פסי הרכבת בשלג בעומק של כשלושים ס"מ. נפש חיה לא נראתה בדרכנו והסתתרנו בקרונות משא בתחנה. בבוקר הגיע אדם מכובד )אשר משוכנע שזה היה חסיד אומות העולם השוודי, ראול ולנברג(. האדם מצא את אבי והושיט לו אשכול ענבים כדי שיחלק לנו. הגיע קטר ויצאנו לדרך חזרה לכיוון בודפסט. תחנת הרכבת בבודפסט הייתה במרחק חצי ק"מ מביתנו. ליד התחנה היו מרחצאות, גברים ונשים נכנסו לחוד, בעוד כל הבגדים שלנו נערמים בקרונות צרים לחיטוי. אני התחלתי לדאוג לאימא שלי ולאסתר אחותי ובנה הקטן, שלא ראינו אותם זמן רב. אווה ואני החלטנו להגיע הביתה לבדוק מה מצבם. אחת הנשים הגויות חסמה את דרכנו והבהירה לנו שכולם נלקחו בבוקר, ואז שלחה אותנו לחפש אותם.
המחזה שראינו בדרך היה מדאיג. לאורך הרחוב כשלושה ק"מ עמדו שורות של יהודים. מבעד לחלון זכוכית שבור של חנות צעצועים הבחנתי להפתעתי באחת השורות באמי, אחי בן השש יהושע, אחותי אסתר ובנה בן השנתיים. אווה ואני פרצנו בבכי. איך נחלץ אותם, כשהאזור שורץ אנשי אס.אס.? החלטנו לחכות להפניית הגב הראשונה שלהם. אחותי משכה את אמא, את אסתר והילדים ויצאה איתם בריצה. אני לקחתי את העגלה והסל לכתובת שקיבלנו בתחנת הרכבת. הכתובת הייתה מרתף על שפת הדנובה במרחק של כארבעה ק"מ. האס.אס. אספו יהודים בכל מקום. השארתי את הסל באחד הבתים, והתחבאתי
5
Made with FlippingBook Online newsletter