סיפור חיים - סיפורו של בנימין גרוס
היא הסכימה ואמרה שבבנ ין יש י דירה שקצין גרמני ומשפחתו התגוררו בה והם עזבו ונוכל ללון בה ימים אחדים. חזרתי למחנה אספתי שבעה חברים יבינ הם שני האחים ליבוביץ: שמואל - וולף ואחיו אמרה - אליהו וחזרנו ל דירה בעיר. גרנו שם מספר ימים. אני זוכר שבאחד הימים האשה הביאה לנו סיר עם גולש. וביתר הימים אכלנו עוגות מקונדיטוריות שהופגזו וחלונות הראווה שלהם נופצו ויכולנו לקחת מן העוגות כי בעלי החנויות ברחו או הסתתרו.
נה
" אני, כל החיים שלי חי ממזלות". אמר בנימין בשלב זה של סיפורו.
בסופו של דבר הצבא ההונגרי תפס אותנו בסוף 1944 והעביר אותנו לגטו בבודפשט . השתחררתי כאשר הרוסים כבשו את בודפשט ב 1945 חו זרתי לסובוטיצה שם פגשתי את אחותי אולגה. בזמן המלחמה , ממש לפני שנלקחתי למחנה העבודה , הכנסתי את כל תכשיטי המשפחה לצנצנת זכוכית וקבר אותה במטבח של אחותי מלכה. לאחר המלחמה כשנפגשתי עם אולגה הוצאתי את התכשיטים ונתתי אותם לאולגה. היא לקחה לעצמה שרשרת אחת ואת יתר התכשיטים חילקה לחברות . קיבוץ ב יה הכירה שלושה בחורים צעירים מיגוסלביה שרצו הצטרפה אליהם ו שאלה אותי אם לחכות לי עד שאוכל לעלות . אני אמרתי לה "סעי כל עוד את יכולה". הקבוצה נסעה לאיטליה ומשם עלו לישראל. אחותי נשאה ליצחק כהן שהיה אחד משלושת הצעירים הללו. ל עלות לארץ ישראל.
תי ם
אולגה
היא
היה סכסוך בין סטלין וטיטו . ביגוסלביה אמנם אפשרו ליהודים לעזוב בצורה רשמית אך לא
באותה תקופ
ה
במדינה.
רצו להשאיר
ל התירו בעלי מקצועות כגון רופאים ומהנדסים כי עזוב ל
ב 1948 שלושה שבועות לפני שעזבנו את יגוסלביה התחתנתי עם יולן , ינטי - 1944 . טקס החתונה הראשון שלנו היה אזרחי ונערך בעירה של אשתי זנ טה, בבנין העירייה. החתונה הדתית שלנו נערכה על ידי רב העיר. זו חתונה נערכה ש צנועה בחצר של קרובת משפח תה של אשתי . בחתונה שלנו השתתפו חברים שלנו ויהודים מהקהילה המקומית. אחרי החתונה גרנו בזנטה במשך שבועות אחדים . בנובמבר 1948 עוד לפני הנישואים נתתי לאשתי שעון במתנה שאותו קיבלתי מהבוס שלי לשעבר מישו בק. זו הייתה מתנה מיוחדת כי שעון היה אז מצרך ממש נדיר ביגוסלביה. אותה הכרתי עוד בשנת
הייתה
אשתי ינטי ואני בתקופה שלפני נשואינו
9
Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online