סיפור חיים - סיפורה של ליזה אוברשטיין

מאוחר יותר התברר שאיש לא קרא את מכתביה ," וזה היה המזל הגדול שלנו , כי אילו קראו – היו אוסרים גם אותה , ואותי היו שולחים לבית יתומים , בלי שום הסבר . היה פחד גדול , אנשים פחדו לדבר עם חבריהם או אפילו עם בני משפחותיהם . סטלין והמפלגה ו השליט פחד נורא על ".להכ

והוא קיבל מכתב מהשלטונות שזיכה אותו מכל אשמה .

בשנת 1957 בוטל הא אבא ם נגד ושי

הכש מלחמה פרצה ליזה הייתה בת תשע . " סיימתי רק כיתה א ' כי ברוסיה התחילו ללמוד בגיל . שמונה ביוני 1941 , ביום ראשון , יום החופש השבועי שלי מבית הספר , הלכתי עם אמא לשוק , ושמענו ברדיו ש התחילה מלחמה . כבר אבל בספטמבר 1939 ידענו שגרמניה פלשה לפולין , מפני שגבול רוסיה הלבנה היה לא רחוק מפולין , ופולנים רבים החלו לברוח אל תוך רוסיה וסיפרו מה ". קורה

אנ י יהודיה , אולי בגלל ש סבתא נחמה - ריבה

בבית לא היו שום חיים יהודיים " י ש עת אבל יד

דתית . מאד יש לי זיכרון ילדות אחד של ביקור חד פעמי -

, מפורסם

, חבקינה אשת הרב ה

הייתה

גם אני זוכרת שלקראת פסח סבתא נהגה להוציא את מערכת הכלים השמורה לחג .

. כנסת

בבית

אבל אני לא זוכרת חגים אחרים ".

ליזה בילתה הרבה אצל סבתה , מפני ש האב היה בכלא ו אמה עבדה לפרנסתן " . אמא עבדה בחברת הח שמל בכל מיני תפקידים ."

ב זיכרונה של לי ז ה הילדה השתמר זיכרון ילדות נוסף :

" אני זוכרת שעמדנו בתור ארוך מאד לחלוקת לחם , ואני חשבתי לעצמי :' כמה טוב שגרמנים תחילו ה עכשיו כי , מלחמה עכשיו לא היהודים יהיו רעים , אלא הגרמנים .' עד היום אני זוכרת את המחשבה הזאת . ועוד זיכרון ילדות אני : בחצר ה יב ת עם השכנה וילדי ה שהיו שכנה ה, בגילי ל Í מניחה את שמיכות הפּוּ ואו רור ב חלקת ה , דשא ובכל פעם שחלפו מטוסים מעלינו מיהרנו , , הילדים להתחבא מתחת לשמיכות ".

להגיע 25 מפציצים ושעל

ליזה זוכרת שיום אחד אמרו ברדיו

שעומדים

לברוח ליער . ות

כולם

ו אז החלה הבריחה של ליזה ואמה , שנמשכה עד סוף המלחמה " . היה שם יער עבות עם עצים ל ששימשו תעשיית נייר . לקחו את כולנו במשאיות . ליער לקחו מזוודות עם בגדים

אנשי העיר

. שלהם אבל כעבור זמן מה המשכנו ללכת , בלי המזוודות ובלי

לקחו אתם את הפרות

והכפר ים י

. הפרות בימים היה ח ם ובלילות קר ".

ליזה נזכרת בתמונה שגורמת לה לדמוע " : היה לי קר , ומישהו שעבד עם אמא במפעל נתן לי מעיל . של ילד לא היה אוכל ו הייתי רעבה . מאד הכנסתי יד לכיס י והי , המעיל תה שם עוג !יהי אכלתי . אותה בבוקר האנשים לקחו את המעיל בחזרה ול בי נפל בקרבי . אכלתי עוג י יה של , אחר והוא

ילד

עד היום יש לי הרגשה רעה כשאני נזכרת בזה ". ליזה מוחה דמעה , ולא

יחפש אותה ו גם הוא .עבר

בפעם האחרונה במהלך הראיון .

2