סיפור חיים - סיפורה של ליזה אוברשטיין

המסע הארוך רק החל " . היו שם המון יהודים ומצאנו שם גם את סבתא ו את שתי אחיותיה של אימא בל , ומה וקריינה ובנה של קריינה , - מישה . מיכאל - הלכנו כ 60 מ ו "ק הגענו לעיר ר ) וב'צאגא (. בלרוס

שוב הייתה תמונה שאני לא יכולה

וב 'צאגארב

, אוכל

, תנור חם

: לשכוח נכנסנו לבית כלשהו , נקי ,

ובבית לא היה איש . ו נ נכנס , ואני ועוד . אנשים הייתה תחושה איומה . איפה האנשים ? מיהרנ ו לאכול את האוכל והתחממנו קצת , ואז שמענו ב ה רכבת ה רדיו ש אחרונה תצא עוד מעט מר , וב'צאגא לא ברור לאן שו , לא תהיה רכבת עוד זמן רב . כנראה ידעו שהגרמנים מתקרבים . מיהרנו לאכול ורצנו לרכבת . זאת הייתה רכבת משא עם קרונות בקר . לא היה ו לשבת עמדנו צפופים כל הדר . ך היינו חודשיים בדרכים . לא ידענו לאן פנינו מועדות . מדי פעם הורידו אותנו בתחנות שונות ובנו את המשך . המסילה אני זוכרת ש בתחנות מסוימות נתנו לנו דלי עם מים רותחים ושהיינו רעבים מאד ". מדי פעם ליזה הילדה שמה לב לכך שמספר האנשים מ ת דלדל והולך " . בתוך הרכבת פתאום נהיה יותר מקום . אני לא יודעת לאן הלכו , אנשים ה איפה נעלמו . . אולי מתו אני זוכרת דבר אחד . אמא ,שלי של חברה בת יחידה ש, הייתה אתנו כל הזמן , נפטרה . הורידו אותה מהרכבת וכעבור זמן קצר ראינו שגופתה נעלמה ." כעבור חודשים אחדים הגיעה הרכבת לאוזבקיסטן .” באחת התחנות בדר ך אִפשרו לנו להתקלח , כל הבגדים שלנו נלקחו לניקוי מהכינים וקבלנו אותם בחזרה נקיים ." ליזה זוכרת היטב את המקום ." ילדות קשָ ה עושה זיכרון טוב , " היא מסבירה בחיוך ." הביאו כפרל אותנו והצטערנו שלא הגענו לעיר , כי בעיר יש מקומות עבודה . אבל לאיש מאתנו לא היה כסף לנסוע לשום מקום . התושבים המקומיים האוזבקים ) המוסלמים ( קיבלו אותנו בסבר פנים יפות והכניסו כמה משפחות מב סק י ברו ו לבתיהם . כעבור ימים אחדים אמרו שלוקחים את הגברים המקומיים למלחמה והביאו עוד כמה עשרות משפחות יהודיות לכפר הזה ." , ריקות נתנו להם קש כמצע לשכב עליו וסמרטוטים להתכסות בהם " . אמא הלכה לעבודה בשדה . לא היה מה לאכול ו התחיל רעב גדול . מדי פעם נתנו לנו לאכול אספסת של פרות . מי שעבד בשדה קיבל לעתים . תוצרת אמא קיבלה לפעמים חיטה ש אנחנו טחנו לקמח , עם מים כמו דבק ואת זה שתינ .ו זה היה האוכל שלנו . , פנימה , סבתא , אמא שתי אחיותיה של אמא , - מישה המקומיים שיכנו את המשפחות באורוות

מיכאל

אחרת

מקום

סוסים

ערבבנו

שאותן חיממנו על התנור

, הקליפות

עשו קמח ב אבני ריחיים , נתנו לנו את פסולת

גם

הכפריים

ואחר כך לעסנו אותן למיץ וירקנו אותן ."

'. תכריכים זה על רק

רבים מתו " . אחרונה נפטרה סבתא שלי , שכל הזמן בכתה ' למה לא

לקחתי

אבל כשהיא נפטרה אמא הלכה למשרד

היה חבל לה , שלא תיקבר קבורה יהודי .ת

המקומי

וביקשה שיקברו אותה כמו יהודיה . והאוזבקים המוסלמים הסכימו לפעול לפי בקשותיה של . אמא היה חורף וקר ואני זוכרת ש אחת מחברותיה של אמא תמיד אמרה בלילה , אחרי העבודה , ' מתי שרים צוענים ? כשהם רעבים . ' וזה היה מרגש מאד לשמוע א ותה שרה במצב הנורא הזה שבו היינו , והאוזבקים עמדו בחלונות והקשיבו .

3