סוניה הרטמן - תחנות חיי
במבנה ששימש כנגריה היתה גומחה בצורת חצי עיגול לכיוון מכה. תושבי הכפרים שגרו פה קודם התייחסו למקום כמסגד, אבל אנחנו לא ידענו זאת כשהקמנו נגריה במקום. במשך השנים תושבי לג'ון שברחו מכאן התחילו לבוא לבקר, והתלוננו שאנחנו לא מכבדים את המקום שעבורם הוא מסגד. הם כבר היו חברים במפלגת מפ"ם, שנכנסה לבירור העניין. בעקבות זאת קיבלנו מימון לבניית צריף כמבנה לנגריה במקום אחר, ואת המבנה הישן ניקינו, נעלנו, ואמרנו שלא נסכים שיקיימו עליות לרגל למקום. במשך תקופה ארוכה הם דרשו לבוא לבקר, תמיד בחסות מפלגת מפ"ם, אבל במהלך השנים גרמו הגשמים והזמן להתמוטטות המבנים הישנים. כאשר הגענו למקום עדיין שמרנו ביום ובלילה, בשלוש עמדות, מוקפים בגדר, כי העיראקים עדיין ישבו על הגבעה ממול; הם נשארו פה עד לחתימת הסכם שביתת הנשק עם ירדן וסוריה בוועידת רודוס. אני כבר הייתי בקשר עם אברהם. מדי פעם יצאנו יחד לטייל. על הגבעה לא היה מקום להתבודד, עדיין לא נטעו עצים אפילו. ירדנו מהגבעה לכיוון הכביש למשמר העמק, שעדיין לא היה סלול. פעם אחת חלף סמוך לנו צרור יריות; העיראקים התחילו לירות לעברנו. נשכבנו וזחלנו כמו בצבא, זחילה אינדיאנית, עד שהגענו לקטע דרך שנסתר מעיני היורים. בפרפרזה על הספר "כיצד חושלה הפלדה", אפשר לומר שהזוגיות שלנו חושלה תחת אש. בתחילה עבדנו בעיקר בגן הירק. באזור בית הקברות המוסלמי פרחו באביב המון אירוסים, אותם קטפנו ונסענו למכור, כנראה בחיפה. מהסוכנות סיפקו לנו אוכל, גם ממשמר העמק; משם גם הביאו את המים במיכל על גבי משאית שבה נהג מיכלקו. פעם בשבוע הלכנו ברגל למשמר העמק להתרחץ במקלחת חמה. ביומיום ירדנו להתרחץ בוואדי, הבנות בחלק העליון, כך שהלכלוך מהרחצה של הבנים לא יגיע אלינו. אחדים מאיתנו עבדו גם בעבודות חוץ. הבנים בבנייה במשמר העמק, ובנות כנראה בלול בקיבוץ מזרע. אני עבדתי רק במגידו, תחילה בגן הירק, ואחר כך במטבח. לאחר שהקימו את הלול עבדתי כלולנית. אברהם הקים את דיר הצאן, ועבד כרועה צאן והאחראי לדיר.
104
Made with FlippingBook Annual report maker