סוניה הרטמן - תחנות חיי
לאחר שעלינו להתיישב פה רצינו ליצור גם חיי תרבות, ולא להסתפק רק בחיים של עבודה. הפעילות התרבותית היחידה אז היתה לשכב בערב על הדשא ולשיר שירים. חבר בשם דוב זלמנוביץ, דובי, ידע יפה מאוד לשיר, ואנחנו הצטרפנו אליו ושרנו ערב ערב שירים רוסיים. חבר נוסף בשם נתן קינצלר היה מאוד מוזיקלי, אהב מוזיקה קלאסית, ושר על הדשא אריות מתוך אופרות. שרתי יחד איתו, אהבתי לשיר. בזכותו למדתי לאהוב מוזיקה קלאסית. באותם ערבים על הדשא פגשתי בפעם הראשונה מוזיקה קלאסית, ועד היום היא הכי אהובה עליי. היה לנו גם פטיפון בחדר האוכל. חבר בשם מייטק ריינדורף השתתף בכיבוש באר שבע, וכשחזר הביא לנו פטיפון שמצא שם, ותקליט יחיד של יפה ירקוני עם השיר הראשון שהקליטה: "עיניים ירוקות" , שמתחיל במילים " שופעות עינייך אור ירוק, והן כשתי אבני ברקת" . בגלל שריטה בתקליט שמענו: ירוק רוק רוק, ברקת רקת רקת. כל ערב שמענו את אותו תקליט יחיד. זו התרבות שזכינו לה. רדיו עדיין לא היה לנו. במשך השנים קנינו מכונת הקרנה לסרטים, ומדי שבוע נסע מישהו לתל-אביב והביא סרט להקרנה בחדר האוכל. לפעמים הגענו באופניים לראות סרט ב"קולנוע קייצי" בעפולה; אברהם הרכיב אותי על הרמה. משנות עבודתי כלולנית זכורים לי היטב שני אירועים מיוחדים. את האפרוחים רכשנו מהמדגרה במשמר העמק. לאפרוחים ופרגיות צעירות יש התנהגות מיוחדת - כשהם נבהלים הם מצטופפים מאוד, ובעקיפין עלולים לחנוק זה את זה. את התערובת והמים לעופות חילקנו בדליים. יום אחד נכנסתי עם שני דליים בידיים, וראיתי בפינת החדר ערימה של אפרוחים צפופים אחד על השני. חששתי שיחנקו. הנחתי את הדליים, פיזרתי את האפרוחים בתנועות ידיים, ואז גיליתי שכולם הצטופפו על נחש צפע ענקי ששכב כרוך שם סביב עצמו. פחדתי להסתובב; לכן הלכתי אחורה, יצאתי, ורצתי לכיוון חדר האוכל שניצב במעלה הגבעה. נכנסתי לחדר אוכל וראיתי את אלי גבאי מקבוצת ההשלמה הישראלית שהגיעה אחרינו, בחור שיודע הכול, הכי חכם ומוצלח, ופותר כל בעיה. אמרתי לו: אלי, בוא
105
Made with FlippingBook Annual report maker