סוניה הרטמן - תחנות חיי

ארגזים ביום. עבדתי 50 ומחשב כמה קילו ענבים שלחנו לתנובה; בדרך כלל מעל . 1957 בכרם עד שנת ילדתי את דליה. בתקופה זו אברהם שרת במילואים 1957 בעשירי בפברואר בתותחנים. הייתי לבד בבית, מניקה את דליה, מחכה לדני שיבוא לחדר אחר הצהריים. בשעה ארבע וחצי דני עדיין לא הגיע; הייתי לבדי עם דליה התינוקת, לא ידעתי למי לפנות; יצאתי החוצה, פגשתי שכנים, התחלנו לחפש אותו, ובצעקות קראנו בשמו. רק לפנות ערב, לאחר שכבר החשיך, הופיע דני. ניסיתי לברר אתו מה קרה. דני סיפר שלקח אופניים ורכב למושב היוגב לבקר חבר. בדרך חזרה גילה תקר באופניים, חזר ברגל וסחב את האופניים אתו. בתשובה לשאלתי: למה לא עזבת את האופניים? הרי יותר חשוב שתגיע הביתה? ענה לי: לא זורקים אופניים! צריך לשמור על מה שיש לנו! כך הדברים אצל דני עד היום - אם עושים משהו, צריך שיהיה הכי טוב, וכשאומרים משהו, שיהיה הכי אמין. תכונה זו מלווה אותו כל החיים, ועד היום יש לו גם זיכרון מדהים. , הוחלט לקלוט בקיבוץ קבוצת נערים מעליית הנוער. רות שטרן 1957 באותה שנה, היתה המורה, המדריך היה אברהם גילה מקבוצת ההשלמה מירושלים, ונחוצה היתה מטפלת. במזכירות הוחלט שהמטפלת תהיה נעמי, בת שער העמקים, שהגיעה מקבוצה שבאה למגידו. נעמי התחתנה עם אליעזר רוזנפלד מההשלמה המקסיקנית (אחר כך החליף את שמו לרונן, וכיהן כחבר כנסת מטעם מפ"ם). הוא רצה שנעמי תצא ללמוד הוראה באורנים, ולכן ערער על ההחלטה שלוש פעמים בפני שיחת הקיבוץ, עד שברוב של קול או שניים הוחלט כרצונו; נמאס לריב אתו. קבוצת הנוער כבר עמדה להגיע, ובמזכירות החליטו לפנות אליי בבקשה להיות , ללא הכנה והכשרה כלשהי בתחום החינוך 26 המטפלת, מחוסר ברירה. ואז, בגיל נערות ונערים, 21 וההוראה, מצאתי את עצמי מטפלת של קבוצת "להב", שמנתה , עד שהתגייסו לצבא. 1962 – 1957 במשך חמש שנים, באותן שנים יצאנו לכמה טיולים בהדרכת אברהם גילה, שהיה מדריך נהדר. טיילנו

115