סוניה הרטמן - תחנות חיי

גם שני האחים של אמא, שלמה וחיים, היו עדיין רווקים, וזכור לי ששלמה שרת כחייל בצבא הפולני באותה תקופה. את סבא וסבתא מצד אבא כמעט לא הכרתי, משום שגרו בעיר מרוחקת, אבל ההורים של אמא זכורים לי היטב; עם סבא, יהודי מכובד עטור זקן לבן, בשם דניאל וינגרוד, הייתי בקשרים טובים מאוד. ככל שזכור לי סבתא שמה רחל. אמא, שכאמור נטשה את הדת ומצוותיה, היתה אישה דעתנית ועצמאית, שהתנהגותה שונה בתכלית מהמקובל בחברה היהודית המסורתית. ביום כיפור, למשל, הרכיבה אותי על האופניים ונסענו לרחוץ בנהר הוויסלה. אמא נהגה גם להיכנס לחנויות פולניות ולקנות אוכל לא כשר. השכנים הלשינו וקבלו על התנהגותה של אמא בפניו של סבא, שהגיב באופן מאוד ליברלי ביחס לכך, ואמר שכל אחד מילדיו נוהג על פי דרכו; למרות שהוא עצמו היה יהודי מאמין ואדוק בדתו. באחת הפעמים אמא לקחה אותי לרחוב בו גרים יהודים. ברחוב זה גרה תופרת, שאמורה היתה לתפור לי שמלה. היה זה יום שישי, לקראת הערב, ופתאום ראינו ושמענו יהודי עם זקן ארוך שרץ ברחוב וצועק: ”צינץ לאכט!" שפירושו: "תדליקו נרות!" אמא שלי חשבה שהוא צועק: ציצלאך! באידיש "שדיים"..., ואז אמרה לי: בואי נברח, המשוגע רודף אחרינו. הגענו הביתה בריצה מטורפת ואבא שאל: מה קרה לכן, למה רצתן כל כך. אמא סיפרה לו שמשוגע רדף אחרנו וצעק לנו "שדיים". אבא התחיל לצחוק על אמא ואמר לה - את בעצמך משוגעת, "הוא צעק שצריך להדליק נרות כי השבת מתקרבת". (כיום אני לומדת כל מיני דברים, ובאחת ההרצאות המרצה סיפרה לנו שבתקופת בית שני היה קיים מנהג להודיע לאנשים שהשבת מתקרבת, והיו מודיעים זאת על ידי תקיעה בקרן (לא היו אז לאנשים שעונים, וזו היתה השיטה להודיע דברים 2000 חשובים לאנשים). חשבתי לעצמי: איזה עם אנחנו, שמנהג שהיה קיים לפני …1938 שנה, מקיימים אותו בפלניצה שבפולין, בשנת

12