סוניה הרטמן - תחנות חיי

- היום בו 1939 הילדות שלי נמשכה למעשה בנועם ושלווה עד האחד בספטמבר גרמניה הנאצית פלשה לפולין עם תחילת מלחמת העולם השנייה. הגעתי לגיל שמונה וחצי, ועד אותו יום היתה לי ילדות טובה מאוד. מימי ילדותי בפלניצה זכורים לי היטב כמה דברים במיוחד; בהגיעי לגיל שלוש ארבע הכניסו אותי הוריי לגן יהודי, מכיוון ששניהם עבדו בחנות במשך היום. בגן הושיבו אותי על סיר, שהיה קר או רטוב; ברגע שחשתי זאת קמתי, הרמתי את התחתונים וברחתי מהגן הביתה. כאשר הגננת הגיעה לחפש אותי, טיפסתי על עץ אורן בחצר, ואמרתי שאל הגן אני לא חוזרת. אימי הליברלית תמכה בי באומרה: אם היא לא רוצה, שתישאר בבית. שיחקתי עם הילדים הפולנים בחצר המוקפת בניינים של השכנים. הייתי מאוד עצמאית. לא גרנו בין יהודים אלא בין שכנים פולנים, קרוב לנהר, באזור מוקף יערות. לכן לא היו בסביבתי ילדים יהודים כחברים למשחק, ורובם גם דיברו יידיש, שפה שהיתה כאמור זרה לי. באותם ימים עדיין לא היו הידע והמודעות לחיסונים למחלות ילדות, שהיו מאוד נפוצות. רווחה האמונה שבמקרה וחולים בשעלת יש צורך להחליף אזור אקלימי, לעבור לסביבה בה שורר מזג אוויר אחר. כאשר מארי, בתה של דודה הניה, חלתה בשעלת, הדודה החליטה להביא אותה מפריז לפלניצה, והשאירה אותה לתקופה אצל סבא וסבתא שלנו. מארי לא ידעה מילה בפולנית או ביידיש, אלא רק צרפתית. האמת שהיום אני מתקשה להבין איך הורים מחליטים להשאיר ילדה צעירה כל כך בארץ רחוקה וזרה. כדי להפחית את השעמום והבדידות של מארי, החליטו שאלך לישון אצל הסבים, כחברה למארי. אבל אני, כבת יחידה התרגלתי להיות מטופחת למדי בבית הוריי. לפני שסבתא השכיבה לראשונה את שתינו לישון היא לא רחצה לי את כפות הרגליים, ואני רגילה שאמא רוחצת אותי לפני השינה. מכיוון שאני מניחה שפחדתי בערב קמתי בשקט, יצאתי 8-9 או התביישתי להעיר על כך לסבתא, בשעה והתחלתי לרוץ הביתה בחושך. סבא וסבתא גרו בעיירה מיידזשין, אחת מרצף של מספר עיירות קייט שהשתרעו

13