סוניה הרטמן - תחנות חיי
לא פחות ממתמטיקה. הנושאים שהכי אהבתי ללמוד היו היסטוריה וספרות. בתי דליה התעניינה בלימודים הומניים במסגרת בית הספר. היא בחרה ללמוד ולעסוק בפיזיותרפיה, תחום אשר שייך למקצועות הבריאות. שני הבנים אוהבים מתמטיקה כמו אברהם. שניהם, גם דני וגם אבנר, לא קונבנציונליים, חושבים ופועלים שלא על פי המקובל. למעשה, הגנים המתמטיים של אברהם עברו אליהם וגם לנכדים. דליה בתי אהבה מאוד את לימודי ההומניסטיקה, וחשוב לציין שבנוסף להומניסטיקה דליה אהבה מאוד מוזיקה, ולמדה לנגן בפסנתר. באחד הצריפים בקיבוץ עמד פסנתר. מדי ערב אברהם ליווה את דליה כשהלכה להתאמן בנגינה בפסנתר. בחורף נהג ללכת שעה קודם ,להדליק תנור נפט ישן לחימום, כדי לחמם את החדר, ואחר כך הגיע עם דליה כדי ללוות אותה בעת נגינתה. בשנים בהן גידלתי את דני וגם את דליה, הייתי מאוד שלמה עם החינוך המשותף, ולא חשבתי שאני יודעת לחנך טוב יותר, אלא שהמערכת יודעת טוב ממני, אבל כאשר נולד אבנר התחלתי להבין שאולי זו לא מסגרת חינוך אידאלית לכל הילדים. למרבה המזל עבדתי בקיבוץ כמטפלת בקבוצת הנוער ואברהם עבד בהנהלת חשבונות של הקיבוץ, אז כשאבנר לא הסתדר עם המערכת, היינו שנינו בסביבה. אבנר אהב לשבת אצל אברהם בהנהלת חשבונות. אולי חלק מהמשברים שלו עם המערכת היו תירוץ שהוא יוכל ללכת לשם באמצע היום. המחנכות והמטפלות של אבנר התלוננו בפני כל הזמן; אמרתי להן: תעזבו אותו, הוא הילד שלי. המטפלת היחידה שאבנר הסכים לדבר אתה היתה בחורה בשם ציבלה, צביה ברקן מההשלמה הארגנטינאית; היחידה שהצליחה לכבוש את ליבו של אבנר, מבין כל המחנכות בגנים ובפעוטונים, קבועות ומתחלפות. את זה אני לא שוכחת לה ועד היום אנחנו חברות. היום אני חושבת כמה התאכזרנו לעצמנו; כי לדעתי החינוך המשותף לא היה רע לכול הילדים, אבל לחלק מהם כן. והשיטה היתה גם מאוד קשה לאימהות. רוב הזמן הייתי לבד עם הילדים, כי אברהם תמיד עבד עד שעה מאוחרת. שלוש , כאשר עברנו משבר חברתי ועזיבה 1956 פעמים עבד כרכז משק; פעם ראשונה ב של מי שניהלו את הקיבוץ, חברי גרעין יוסף קפלן. רובם שרדו את המלחמה משום
125
Made with FlippingBook Annual report maker