סוניה הרטמן - תחנות חיי

מרחקשל כאלפיים קילומטר. לתחנות הגדולות הגיעו הכפריים כדי למכור לנוסעים מצרכים. חילקו גם קצת אוכל לפליטים, ובכל תחנה גדולה בברית המועצות היה ברז מים רותחים. סבלנו רעב אבל איש לא מת מרעב. ברית המועצות ענקית, ובין תחנה לתחנה גדולה שנייה יש רק מסילה אחת. כאשר באה רכבת ממול מעמידים את הרכבת שלנו על מסילה עיוורת, ומחכים שהרכבת ממול תעבור ותפנה את המסילה. במקרה אחד מסוג זה, איני יודעת אם העמידו את הרכבת על מסילה עיוורת כי הגיעה רכבת ממול, או כדי להראות לנו איך נראה המקום אליו נוסעים; אבל העמידו אותנו מול מחנה עונשין – גולג – המוכר למי שקרא את הספר "ארכיפלג גולג" מאת סולזניצ'ין. מעבר למסילה ראינו גדרות תיל ומאחוריהן אסירים במדי פסים, מלווים על ידי חיילים עם נשק. כך נחשפנו למראה הראשון של גולג. פעם ראשונה ואולי יחידה בה ראיתי את אבא בוכה, משוכנע שנועדנו להיכנס למחנה כזה באזור קוטליס. אפשר להבין את הבכי והצעקות של האנשים שבאו מוורשה או מפלניצה. לאחר כמה שעות המתנה מול מחנה העונשין העבירו אותנו לספינה לא גדולה ששטה על נהר ויצ'גדה. שטנו בספינה במשך חמישה-שישה ימים, שוב תוך שינה על דרגשים. כזיכרון יחיד משם נותר טעם הכלור שהוסיפו למי השתייה כדי לטהר את המים מנהר לא צלול ולא נקי במיוחד. הגענו לעיר סיקטיבקר, עיר הבירה של האזור האוטונומי שנקרא רפובליקת קומי , בדומה למדינות האזריות). זה היה אזור USSR במקום ASSR (בראשי התיבות המחייה של שבט צפוני, דומה אולי לאינואיטים בצפון אמריקה. גם הלאום שלהם נקרא קומי. לאחר שירדנו מהרכבת העלו אותנו על משאיות ויצאנו לדרך. נסענו במרחבי הטייגה – המתמשכת לכל רוחב צפון מזרח רוסיה, עד האוקיינוס השקט (יער ללא סוף – זהו פירוש השם “טייגה” בשפה המונגולית). בחורף קור של מינוס ארבעים מעלות, ובקיץ חום נוראי ולחות עקב הפשרת השלגים, ביערות עד לאורך אלפי קילומטרים, ומיליארדים של יתושים.

38