סוניה הרטמן - תחנות חיי

נתנה לו את הסכו"ם כולו. הוא רופף את הקשירה בין בולי העץ, צלל כמה פעמים עם גרזן, שיחרר את הרפסודה מהשורש, וחזר וקשר את בולי העץ. סיפר שהוריו נשלחו לסיביר עוד בתקופת הצאר, ואחרי שנפטרו העדיף להישאר בקומי. הוא מתפרנס מציד ודיג, ולא רוצה לחזור לרוסיה כי שם התנאים לא תנאים והחופש לא חופש. עוד אמר שלקראת לילה נראה את אורות הבקתה שלו, והזמין אותנו להעביר שם את הלילה. לאחר שהגענו לעיירה ויזינגה, נשארנו שם בחודשים דצמבר-ינואר. אבא עבד במנסרה, ולצידו עבדו פליטים כמונו. אחד מהם סיפר שפעם יצא מהכפר לתחנת הרכבת, ובדרך הסתיר בערמת חציר שק עם תפוחי אדמה, לחם ועוד, אבל לאחר שחזר גילה שהשק נעלם; מישהו מצא את השק ולקח אותו. אבא שתק כמובן, ולא אמר דבר בעניין. אמא תמיד קראה הרבה ספרים, וזכרה את הספר "טשקנט עיר הלחם" שכלל תיאור של המצב שם במלחמת העולם הראשונה. לכן אמרה שעלינו להשתדל להגיע לטשקנט בירת אוזבקיסטן כי שם יותר חם, וגם לא נהיה רעבים. אבל הדרך ארוכה, ובתקופת מלחמה ורעב צריך להכין אוכל כצידה לדרך. הלחם ניתן בקיצוב: גרם למי שלא עובד. לכן אכלנו במשך 400 גרם לעובד, 800 גרם לתלמיד, 600 כמה שבועות רק תפוחי אדמה, ואמא הכינה צנימים מהלחם שקיבלנו, ומילאה שקים בצנימים, צידה לדרך בזמן המסע ברכבת. יצאנו לדרך במשאית שכורה אל תחנת הרכבת בעיר קירוב, 1942 בחודש פברואר נסיעה של מספר שעות דרומה. במעבר על הנהר הקפוא עצרנו פתאום בגלל תקר בגלגל. הנהג אמר שעליו להדליק מדורה כדי שהמים ברדיאטור לא יקפאו, והורה לנו לעבור ברגל ולחכות על הגדה השנייה, מחשש שהקרח יימס. לאחר שהחלפת הגלגל עברה בשלום, עלינו על המשאית והגענו לעיר קירוב. בקירוב עלינו על רכבת הנוסעת דרומה, רכבת משא כמובן, ובכל קרון כרגיל דרגשים. יצאנו למסע שנמשך כמה שבועות, ולאורך כל הדרך אכלנו צנימים ושתינו מים חמים, שרצתי בכל כוחי להספיק להביא מהברז בכל תחנה. הגענו לאוזבקיסטן בחודש מרץ. היה עדיין שלג בהרים, אבל כבר לא שרר כפור

48