סוניה הרטמן - תחנות חיי
גדול בבקרים. באוזבקיסטן קר בחורף, אבל בקיץ חם יותר מאשר בישראל. מתחנת הרכבת בבירה טשקנט נמשכת המסילה מזרחה עד לסטלינבאד, עיר הבירה של טג'יקיסטן, שכיום שמה דושנבה. לכל אורך המסילה תחנות אזוריות וסביבן כפרים שהפכו לקולחוזים. בכל תחנה הורידו קבוצה של מספר משפחות פליטים; לא ברור לי מי ניהל זאת. אותנו הורידו בתחנה ששמה אוזון, ליד עיירה בשם סריאסיה, . כנראה שמשה לאופר, בן הדוד שלי, נשאר בויזינגה, כי 1942 לקראת אביב שנת לא הגיע איתנו לאוזבקיסטן. בקיץ הלכתי עם אמא לשוק, שם ראינו בפעם הראשונה ערימה של מלונים, לצד ערימה של אבטיחים. את האבטיחים הכרנו בפולין, אבל מלונים לא ראינו קודם, לפחות לא בפלניצה. אמא קנתה מלון וחצתה אותו לשניים. בניגוד לאבטיח בו הקליפה ירוקה ועבה ואילו התוך האכיל אדום, קליפת המלון זהה בצבעה לחלק האכיל שלא הכרנו. חשבנו שכל זה קליפה, ומכאן שאוכלים את הגרעינים והסיבים שבפנים. התחלנו לאכול, וזה לא טעים. ראה אותנו אוזבקי שעבר שם, ומבחינתו כל הפליטים זרים, כנראה רוסים. לכן הפטיר כלפינו את הביטוי: רוסקי דוראק, שפירושו: רוסי טיפש! אחר כך הראה לנו איך אוכלים מלון. שלחו אותנו עם עוד כמה משפחות לקולחוז המרוחק כמאה קילומטר מגבול , בה אחד הילדים יושב על בירכי) אבל באותם 21 טג'יקיסטן (ראה תמונה בעמוד ימים זאת אותה מדינה - ברית המועצות ללא גבולות. הכלכלה הסובייטית התנהלה לפי הוראות שהגיעו מהבירה מוסקבה; שם הוחלט מה מגדלים בכל מקום, וכל קולחוז חויב למסור כל שנה את היבול לפי המשקל שנקבע. מכיוון שבאוזבקיסטן חם בקיץ ויש שפע מים, הקולחוז שלנו חויב לגדל כותנה, כי מהגרעינים הכינו חומר נפץ. מכיוון שלא אוכלים כותנה, כל אחד נאלץ לגדל קצת חיטה ושעורה בשטח קטן ליד הבית, אבל עדיין שרר רעב גדול. ברית המועצות התנהלה לפי הסיסמה "הכול לחזית - הכל הניצחון", כך שלא דאגו לאספקת המזון לאזרחים, וודאי לא לפליטים. בהוראת מוסקבה חויב הקולחוז אליו הגענו, לספק לממשלה עורות חזיר, לצורך ייצור נעליים לחיילים. אבל האוזבקים הם מוסלמים, שלא מוכנים לגדל חזירים.
49
Made with FlippingBook Annual report maker