סוניה הרטמן - תחנות חיי

מנהל הקולחוז שאל מי מוכן לנסוע לעבוד בחווה שלהם ליד הרי פמיר, שם מגדלים את החזירים, והבטיח לספק מזון למתנדבים. אבא התנדב, ויצאנו למסע אל החווה ששכנה על רכס הרי פמיר. הוריי רכבו על סוסים, ואחד האוזבקים הרכיב אותי על סוסו. חצינו ברכיבה כמה נהרות והגענו לחווה ברמת פמיר. אבא טיפל שם בחזירים, ופעם בשבוע הגיע אלינו פרש והביא חיטה ומלח, כי בחווה מגדלים רק חזירים ובעלי חיים אחרים. נודע לאמא שבמרחק כמה קילומטרים יש חווה נוספת ובה פליטים כמונו, והיא החליטה ללכת איתי כדי לפגוש אותם. אני זוכרת איך הלכנו שתינו לבד על רמת פמיר, ומעל ראשינו חגים נשרים הפורשים כנפיים ענקיות. המראה היה ייחודי ומרגש. כשהגענו מצאנו כמה משפחות שמצבן לא יותר טוב משלנו, והחלטנו לחזור לחווה, אבל הטיול עם הנשרים על רמת פמיר היה עבורי חוויה מרהיבה שלא תישכח. עם הפשרת השלגים והקרחונים ברכס פמיר, שלוחה של הרי ההימלאיה, התברר שהנהרות שופעים ואי אפשר להגיע אלינו ברכיבה על סוסים. מנהל החווה שחט פרה אחת וחילק את הבשר למקומיים וגם לנו. אמא בישלה את הבשר, ללא תבלינים ומלח, וזה היה האוכל היחידי שאכלנו. סבלתי מהרעלת קיבה ושלשולים חזקים, לא יכולתי לאכול, וחוויתי רעב נוראי, וסבל גדול מאוד. בעקבות מחלתי, ועקב הבדידות שחווינו שם כאירופאים יחידים, ללא יכולת הידברות עם האוזבקים, החליטו הוריי לעזוב את החווה כאשר המעבר חזרה יתאפשר, ולשוב לקולחוז, משום שחשו שאי אפשר להמשיך לחיות מבודדים בתנאים כאלה. בסתיו, לאחר שחזרנו לקולחוז, התחלתי ללמוד בבית ספר אוזבקי, ורוסית כשפה זרה. בתחנת הרכבת גר אדם שטיפל במסילה, ולו שני בנים שליוו אותי לאורך כמה קילומטרים בדרך לבית ספר, שלאורכה התרוצצו סוסי פרא וכלבים רעבים. שני הבנים שמרו עלי, ובתמורה פתרתי עבורם את התרגילים במבחנים בבית הספר, והעברתי להם את התשובות על פתקים. בינתיים נמשך הרעב הגדול, פרצה מגפת טיפוס, ונותרו המון ילדי פליטים יתומים,

50