סוניה הרטמן - תחנות חיי
העץ המתנדנדים. בגיל הנעורים לא מפחדים, לא יודעים מהי סכנה. בחופשות הקיץ חזרתי מבית הספר להוריי בקולחוז; עם אמא אספתי שיבולים שנותרו אחרי הקציר; דשנו אותן עם מקלות, וניפינו את הגרעינים מהמוץ. כאשר צברנו משקל מסוים, הרמתי שק גרעינים על הראש והלכתי לצד ילדים אוזבקים כמה קילומטרים אל טחנת הקמח, שבה הופעלה אבן ריחיים על ידי זרם מים. שם טחנו עבורי את החיטה לקמח, ואמא אפתה ממנו לחם. בנוסף, בתחרות עם ילדים אוזבקים, רצתי בשדות לאסוף זבל פרות; את הזבל ערבבנו עם קש והדבקנו כמו עוגות על הקירות לייבוש, כדי שישמש כחומר דלק לחימום הבתים בחורף. בקולחוז גידלו גם אורז, אבל לגרעין אורז יש קליפה עבה. בשיניים פיצחתי את הקליפה, קילפתי בסבלנות כל גרעין, ואספתי בספל; כאשר צברתי כחצי ספל גרעינים קלופים, אמא בישלה עבורי אורז, שיהיה לי מה לאכול. יום אחד, לגמרי במקרה, שמעתי בקולחוז שיחה בשפה זרה; ברטה וילדיה אסתר ויצחק גרו בשכנות אלינו, והיא דיברה עם מארק, בחור בודד שחי בקולחוז, בשפה לא מוכרת. הדבר סיקרן אותי, ולשאלתי מהי השפה? ענו לי: זו עברית, השפה בה מדברים היהודים בארץ ישראל. באותה הזדמנות נודע לי שאותם דוברים מתכוונים לנסוע אחרי המלחמה לפלשתינה. כל זה היה עבורי מידע חדש, מסקרן ומפתיע. בברית המועצות קיבלנו חינוך קומוניסטי, וגם אני ראיתי את השלטון הסובייטי כפתרון היחיד לכל הצרות של האנושות. כמו כל הצעירים השתייכתי ל"פיונירים" (חלוצים), השכבה הצעירה של הקומסומול, תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות. באותם ימים הרוסים הצטיירו בעינינו כמושיעי אירופה, וסטלין מנהיגם נראה לנו כהתגלמותו של אלוהים.
52
Made with FlippingBook Annual report maker