סוניה הרטמן - תחנות חיי
שם זכיתי לראות, בין השאר, את היצירה "הסעודה האחרונה" מאת ליאונרדו דה וינצי בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה, ואת הדואמו, הקתדרלה הקתולית השנייה בגודלה בעולם. עשינו, כפי שאומרים, "חיים משוגעים". חברתי מאז, רינה שפריר וישניה, תיארה זאת יפה בדברים שכתבה בקובץ בשם "שהיה ושנותר". לאביליאנה הגיעו אז שתי קבוצות של יוצאי פולין שחוברו יחדיו לקראת העלייה לארץ. אנחנו נקראנו קבוצת "השחרור", והקבוצה השנייה נקראה "במאבק". הם דיברו יידיש, ונחשבו בעינינו פחות משכילים ואינטליגנטים. לכן ניכרה התנשאות מצד חברי הקבוצה שלנו כלפי חברי הקבוצה השנייה. לקראת העלייה ארצה צעירים לקבוצה אחת. המקום שימש כבית מעבר גם לקבוצות 42 איחדו אותנו, שיצאו מהונגריה ורומניה, בדרכן אל עבר ערי הנמל בארי וג'נובה (גנואה). הוריי נסעו ממילנו לג'נובה, אחד המרכזים מהם יצאו אוניות לארץ במסגרת עליה ב' עם מעפילים בלתי לגליים. אבי התמנה שם לאחראי על המטבח ואספקת האוכל לכל הפליטים שהגיעו בעזרת ארגון הבריחה. אמא נסעה מג'נובה לפריז, ואבא הצטרף אליה אחר כך. אמא הבהירה עוד קודם שלא תיסע לארץ ישראל בלי לראות לפני כן את אחותה שגרה בפריז, כי רק שתיהן נותרו בחיים מכל משפחתן. במערב אירופה הגבולות היו פתוחים, ולא היתה בעיה לנסוע. אבל כאשר אמא אמרה לי: סוניה, בואי ניסע לדודה הניה, השבתי בלאו מוחלט! אני נוסעת לארץ ישראל! הייתי משוכנעתשארץ ישראל לא תקום בלעדיי. אמא אמרה: גם אנחנו ניסע אחר כך, אבל הבהרתי שאני לא עוזבת את הקבוצה. אמרו לי: נראה את הלובר, ותוכלי ללמוד צרפתית. אבא ניסה לשכנע אותי, ולא הצליח. נשארתי עם הקבוצה. זמן קצר לאחר שהגענו מרוסיה ללודז' אמא שילמה לתופרת כדי שתתפור עבורי , כי בכל שנותיי ברוסיה לבשתי 1939 שלוש שמלות, הראשונות שלבשתי מאז שנת סמרטוטים. אבל כבר בקיבוץ השומר הצעיר בלודז' הונהג שיתוף א', כלומר שכולם מוסרים את כל הבגדים לשיתוף, וביום שישי מדי שבוע מקבלים מהשיתוף שתי חבילות, באחת בגדים לשבת ובשנייה בגדים לעבודה. לכן נלקחו שלוש השמלות שלי לשיתוף א'. כשהגיע יום שישי נוכחתי שזו שלקחה ממני את השמלות לשיתוף
72
Made with FlippingBook Annual report maker