מסע החיים של לייבה

גדולתו של אבי באה לידי ביטוי גם בבית כלפי ילדיו. בהיותו אדם נאור, הוא אִפשר לנו לגדול ולהתפתח על-פי רצוננו ומעולם לא כפה עלינו את אורח החיים הדתי על-פיו בחרו הוא ואמי לחיות. אני מאמין כי הודות לחופש המחשבתי שהתאפשר לנו בחרנו את דרכינו מחוץ לבית מתוך הכרה במי שאנחנו כבני אדם, כאלה שזכותם לחיות כרצונם ולהיות הם עצמם. רוח ההתנדבות והעשייה למען הקהילה היו ערך עליון בבית, הדבר בא לידי ביטוי בחיי היומיום שלנו וכמובן סביב אירועים וחגים. בתפקידו כאחראי על החיים היהודיים בעיירה נטל אבא לידיו לא רק משימות ארוכות טווח, חלק ניכר מהמשימות עמדו לביצוע בתוך זמן קצר ולשם כך נדרשו יוזמה ונכונות שהיו לאבא כטבע שני. כך למשל, הוא דאג לכל התושבים לאספקת מצות לקראת חג הפסח. הנוהג הקבוע היה, שכל משפחה מזמינה את כמות המצות הדרושה לה לחג. לאחר שכל ההזמנות נאספו והגיעו לידיו, יצא אבא לדרך אל עיר הבירה בואנוס איירס, השוכנת במרחק של יותר משש- מאות קילומטרים ממוֹנִיגוֹטֶס. בבואנוס איירס הוא ביצע רכישה מרוכזת של מצות עבור כולם ולאחר מכן שב הביתה. מיותר לציין שאת דמי הנסיעה הלוך וחזור שילם מכיסו וראה בכך מעין השלמה למצווה שעשה. בהמשך הגיעה לעיירה מְכוּלָה (קונטיינר) ובה מטען המצות בתפזורת(!). ושוב היה זה אבא, שחילק לתושבים את המצות על-פי הזמנתם. מרבית המצות הגיעו בשלמותן, גם חלקי מצות שנשברו בדרך הארוכה מבואנוס חולקו לתושבים, לכל פיסת מצה הייתה חשיבות. כל משפחה ארזה את הזמנתה ושמרה על הכבוּדה ב"אזור הכשר" שהוקצה בביתה עד ערב ליל הסדר. זו דוגמה אחת להתנהלותו של אבי, שכל מעשיו נרקמו ליריעה אין-סופית של נתינה מתוך אהבת אדם, תחושת אחריות, מסירות ושאר רוח. דמותו החשובה והמעשירה הייתה המשמעותית בחיי, ולא רק בחיי, גם בחיי אחי ואחיותיי ובחייהם של רבים מתושבי מוֹנִיגוֹטֶס וסביבותיה. בהיותי חשוף כל העת לתכונות אלה ולמזגו הטוב, התעצבה תפיסת עולמי וכאדם בוגר בחרתי לפעול ולעשות כמוהו למען החברה והזולת לאורך כל חיי. אירוע אחר אירוע אני פוסע בין האישי והכללי ומשחזר לנגד עיניי את הקורות אותי בצלו של אבי, שהיה עבורי מופת לחיקוי. בין האירועים הזכורים לי היטב היו ערבי יום ראשון והם ממחישים בצורה הטובה ביותר את יראת הכבוד המרשימה לה זכה אבי ואת השפעתו הרבה על סביבתו. בערבי ראשון היו שכנינו הגויים מתקבצים בבית המרזח בעיירה. מטרת בואם הייתה לשתות יי"ש עד אובדן חושים. כטוב לבם ביין התלהטו הרוחות ובהיותם שיכורים כלוט החלו להתקוטט זה עם זה. סכינים נשלפו זו אחר זו והמולה גדולה שרתה במקום וסחפה את הנוכחים ללא מעצורים. אוזלת ידה של המשטרה המקומית שנמנעה מעימות עם ההמון הסוער והדירה את רגליה מהמקום, הייתה ידועה לכולם והקריאה: "המשטרה באה!" לא היוותה איום. הדבר היחיד שגרם למהומה להתפוגג היה קריאה רמה: "השוחט בא!" בהישמע הקריאה הייתה מלחמת הסכינים מסתיימת בו- במקום. רוח הקרב נמוגה באחת והנוכחים התקפלו שמוטי זנב. וכך מצא את עצמו בעל בית המרזח שוב מונה את הפסדיו מעוד ערב הלום יין שעבר על אורחיו נטולי הרסן.

10