מסע החיים של לייבה

בהיותו דמות מרכזית בחיי הקהילה היהודית נהגו תושבי העיירה לפקוד את ביתנו לעתים מזומנות. כל האורחים ללא יוצא מן הכלל זכו לקבלת פנים מאירה מצד אבי ומצד אמי. אימא שפעה נדיבות וחמימות וטרחה סביבם בנעימות, את זה כיבדה בכוס יין תוצרת בית ואת זה בכוס זכוכית מלאה עד גדותיה בתה מהביל עם קוביות סוכר ("פְּרֵקוּסְקָה"). לצד המשקה הוגש מאפה טרי מעשה ידיה ולפעמים קערית ריבת תאנים שרקחה. בעונת הקיץ היה נערך טקס שלם שכלל שאיבת מים צוננים מן הבאר. את המים יצקו בכוס שהמתינה על השולחן עם תאנה מריבת התאנים. מאחר שטעם המים בבארות היה עבש, נהגו לאגור מי גשמים ולהזרימם אל הבאר, הדבר שיפר את טעם המים והעלה את מפלס המים בבאר. שִׁמְעם של מאפיה הטעימים יצא למרחוק והשבחים להם זכתה הסבו לה שמחה גדולה. לא רק במאפים הצטיינה אימא, גם תבשיליה היו לשם דבר. אני לא זכיתי להכיר בשלנית ואופה טובה ממנה. בכל יום שישי הדליקה אמי את האש בתנור העצים שבמטבח ואפתה עוגיות ועוגות לסוף השבוע. ענן הניחוח המבושם שעלה מהתנור עשה את דרכו בין בתי העיירה ואיני יודע אם עצר בשעריה או הרחיק הלאה אל העיירות הסמוכות. אימא הייתה "אשת חַיִּל" במלוא מובן המילה. אישה רבת פעלים ובעלת כישרונות רבים. מלבד בבישול ואפיה, הרבתה לעסוק במלאכות יד, לרבות תפירה וסריגה. היא ניהלה את חיי המשפחה לתפארת והייתה יד ימינו של אבי בכל תחומי החיים. מכל החגים והשמחות, אירועי חג הסוכות היו המיוחדים והשמחים ביותר. אתרוג ולולב. ‒ בחצר הבית הוקמה הסוכה היחידה בעיירה ובה נציגי ארבעת המינים אושפיזין רבים נהגו לעלות לרגל ולפקוד את הסוכה. אימא שלי האמינה שהאושפיזין ראויים לקבלת פנים מושלמת בדיוק כמו אורחיה בכל ימות השנה ובדיוק כמו האורחים שביקרו בביתנו בסופי שבוע. אנחנו נהגנו להתבדח על חשבונה ולומר, שברגע בו נשמעה נקישה בדלת, ועוד לפני שהאורח נכנס, היא נחפזה לשאול; "וועסט נעמען אפעס אין מויל?" (תיקח משהו בפה?) הימים בהם אנו חיים היום שונים בהרבה מובנים מהימים הרחוקים אותם אני מתאר בספרי. בימים ההם הכול היה זמין ופשוט יחסית. החיים התנהלו בשגרה מבורכת, הסתפקנו במועט, ידענו אך מעט על הנעשה בעולם הגדול ואורח חיינו לא הופרע חדשות לבקרים. מוֹנִיגוֹטֶס שלנו הייתה עיירה דומה בגודלה לעיירות באזורים המרוחקים מערים הגדולות, היא הייתה שלנו והייתה כל עולמנו.

11