מסע החיים של לייבה
תחנת הרכבת במוניגוטס
גולת הכותרת בעיניי כילד הייתה תחנת הרכבת. סוג של פלא שחזיתי בו במו עיניי המשתאות. רכבות באו ורכבות נסעו, הנוסעים מילאו את הרציף ההומה לקול שקשוק הגלגלים על המסילה וצפירת הקטר בעוד הארובה מעשנת ומפריחה אל על סלסולי עשן אפור. תחנה זו היוותה מקום מפגש לנוסעים ובמיוחד לצעירים שרובם הגיעו למקום כמחצית השעה לפני הגעת הרכבת והיו מהלכים בשטחה הלוך ושוב בעודם סורקים בעיניהם את בנות המין השני ומפצחים גרעינים. כך או כך, יעידו לִבְנֵי הקירות האפורים של התחנה על מבטים שהצטלבו ועל הלבבות הפועמים, שהפכו לסיפורי אהבה והובילו לזיווגים ולהקמת משפחה. כפי שהיטבנו לבלות בחוץ, כך היטבנו לבלות בהנאה בתוך הבית. זכורים לי ערבי שישי קרירים בהם הסבנו שעה ארוכה אל השולחן. ארוחת הערב הסתיימה זה מכבר ואנו המשכנו לשבת בחברותה לאורן הדל של העששיות והנעמנו זמירות בעיקר באידיש. פעמים רבות הצטרפו אלינו גם בני הדודים שְׁמֵרֵה ולֵיבֵּלֶ'ה. באווירה המשפחתית החמימה נשזרו חיקויים של אנשי העיירה וסביבותיה. כל אחד תרם בתורו חיקוי משעשע של מי מהדמויות, מיותר לציין שלא הייתה דמות שקופחה. הצחוק שנלווה לחיקויים סחף את הנוכחים והרעיד את השולחן. לא פעם אני נזכר בחיוך ברגעים ההם; בהעוויות הפנים, בחיקויים המבדרים ואף קולות הצחוק מן העבר מהדהדים בראשי.
13
Made with FlippingBook Learn more on our blog